מאת: עידן יגודה
יום רביעי 18.3.20, שעה 04:45, שחר של יום חדש בתחבורה הציבורית
כהרגלי, השכמתי מוקדם בבוקרו של יום רביעי ה-18 במרץ 2020 בביתי בנס ציונה ומיהרתי להגיע לסניפי, סניף ראשל"צ לסידור העבודה שלי, או בסלנג בשל אגד ל-"ראש בוקר" המתחיל בשעה 05:30 ומסתיים בשעה 10:00. אמנם איני נביא ולא בן נביא - אבל כבר בצאתי מהבית ליוותה אותי תחושה מוזרה. ייתכן שהסיבה לכך הייתה הדיווח מאמש ברדיו ובטלוויזיה שהחל מהבוקר, 18.3, החיים בישראל משתנים מקצה לקצה, וכי פורסמו תקנות מגבילות וכללי התנהגות נוקשים ובהם ביטול הלימודים בבתי הספר.
הכבישים בדרך מנס ציונה לראשון לציון נראו לי ריקים ממה שאני רגיל לראות בכל בוקר. אני מגיע לסניף ראשל"צ וקולט מיד שגם כאן לא הכל כתמול שלשום. נהגים מסתובבים בין האוטובוסים עם מסכות על הפנים, נמנעים ממגע אישי זה עם זה וממעיטים לדבר. כל אחד מכונס בתוך עצמו. אווירת נכאים.
אני עולה לעמדת הסדרנים ואת פני מקבלים ארקה וגיא סדרני הבוקר שיושבים ספונים בתוך חדר הסדרנים. מולם מוצבים שני שולחנות גדולים עם שלטים "נא לשמור מרחק" ומישהו מהנהגים הוסיף בציניות בכתב יד "עמדת קורונה" שיהיה ברור מדוע נכפה הריחוק הזה. הנהגים שיוצאים אט אט מההלם והאלם – מתחילים להחליף דעות ביחס למצב שנכפה עלינו. חלק ניכר מהשיח מתייחס לדגמי המסכות שנמצאות בסניף, כאילו שפורים לא חלף כבר. ואולי הן מזכירות יותר חדר ניתוח. הנהגים עוטי המסכות נראים לי פתאום כרופאים מרדימים או מנתחים שנחתו בטעות בסניף אגד במקום בבית החולים...
אני נפרד ממאיר, מנהל הסניף, בחיכוך מרפקים ועוקב אחריו כשהוא מתדרך ומסביר לנהגים בסבלנות, שאנו באגד משרתי ציבור וגם בעתות כאלה – חובה עלינו להפעיל את התחבורה הציבורית.
השעה 05.45. אני עולה לוולבו העירונית שלי ויוצא לדרך. אני משובץ בסידור העבודה לנסיעה בקו 6 ממתחם איקאה, דרך מערב העיר למתחם יס פלאנט. אני מגיע עם האוטובוס לתחנה הראשונה שלי במתחם איקאה שבמרכז העסקים שורק. שממה. שקט מקפיא. טור המשאיות הענקיות והסמיטריילרים שעומדות מידי בוקר בכניסה למפעל "קוקה-קולה" במתחם בכדי להעמיס סחורה נעלם לי הבוקר. את השלווה והשקט מפלח לפתע צפצוף מוכר מהסקניה העירונית של חברי מהסניף, חונן, שנוהג בקו 84 לת"א. אולי, אני חושב לעצמי - בכל זאת יש עדיין אלמנטים של שגרה...
הנוסעים הקבועים לא ממתינים בתחנות
אני יוצא לדרך עם אוטובוס ריק מנוסעים. עובר בתחנה המרכזית החדשה, נכנס פנימה לפי מסלול הקו, לשכונת קריית גנים ונווה אשלים. אבל הנוסעים הקבועים של קו 6 לא ממתינים לי בתחנות. הרדיו באוטובוס פועל. השעה 06.00 ובגלי צה"ל נפתחת מהדורת החדשות עם דיווח על התקנות החדשות שהותירו את הנוסעים שלי בביתם. הלב נחמץ. אבל אני ממשיך בנסיעה.
תחנה ריקה, אוטובוס ריק ורציפים ריקים בתחנה המרכזיתבתחנה ברחוב התזמורת אני מזהה חייל צה"ל עם כומתה כחולה של התותחנים אוחז בקיטבג צבאי ענק. אני מוצא עצמי מתפלל שיבחר בי ויעלה אלי לאוטובוס. בוודאי יבקש להגיע לתחנת רכבת משה דיין, אני מנחש לעצמי שכן הקו הזה בשגרה - משרת הרבה חיילים וסטודנטים הנוסעים עד לתחנת הרכבת ומשם לתל אביב. ואכן - לשמחתי החייל עולה לאוטובוס שלי. אין מאושר ממני... אני מברך אותו ב"בוקר טוב צה"ל" והוא צוחק ואומר לי שאני אמיץ שאני בכלל עובד בבוקר מיוחד שכזה...
הסברתי לו שנהגי אגד מחויבים לשרת את הנוסעים שלנו גם בתקופה כזו כי הנוסעים שלנו סומכים עלינו שנביא אותם לבסיסים ולעבודה. אנחנו פותחים בשיחה על הצבא, מה יהיה ומתי תסתיים מכת הקורונה. החייל מספר לי שביקשו ממנו ומחבריו להביא מהבית לחודש שלם.
06:10 שכונת פרס נובל
אני עובר בתחנה שבמרכז השכונה, עדיין מצפה לפגוש את הנוסעים הקבועים שלי. אבל שוב מתאכזב. גם את הנוסע הקבוע שהפך כבר מזמן לחבר, שעובד ביפעת תקשורת ברחוב המסגר בתל אביב ותמיד ממהר לתפוס את קו 173 - במתחם הסינמה סיטי אני לא רואה הבוקר. גם הנוסעת הקבועה שעולה בכל בוקר כמו שעון, בדרכה לפתוח את משרד עורכי הדין באבן גבירול בת"א ויורדת ברכבת משה דיין, אני לא רואה הבוקר. התחנות ריקות מאדם.
כמעט הייתי אומר תחושת יום כיפור... מידי כמה דקות חולף מולי אוטובוס ירוק של אגד שמזכיר לי שהתחבורה הציבורית בעיר פועלת כסדרה. בינתיים... מולי מגיע עצמון, חבר שלי מהסניף, נוהג בוולבו העירונית החדשה שלו בקו 7. הוא מנופף לי לשלום מה שמשפר מעט את תחושת הבדידות שלי. זה מקנה תחושה של ביחד...
בצומת הסואן ניתן לשמוע את ציוץ הצפרים
אני עוצר ברמזור אדום בצומת שדרות משה דיין וצופה על מתחם הסינמה סיטי שבכל בוקר בשעה הזו רועש ועמוס מכוניות ונוסעים ממתינים בתחנות. הבוקר שממה. אני יכול לשמוע מחלון הנהג את ציוץ הציפורים על צמרות הדקלים. האור ברמזור מתחלף לירוק. נוסע בודד ממתין בתחנה ושואל אם אני מגיע לתחנת הרכבת. אני משיב בחיוב, וחושב לעצמי שהייתי מוכן לקחת אותו לכל מקום, העיקר שיעלה לאוטובוס שלי... הוא עולה מעיף מבט בסרט האדום-לבן שמחריג את המושבים הראשונים שמאחורי הקרובים עמדת הנהג ובשלט שבו נכתב כי הישיבה במושבים הללו אסורה וצוחק מהסיטואציה הלקוחה כאילו מסרט בדיוני...
"ככה משרד התחבורה מגן עליכם"? הוא שואל בהתפעלות. ואני עונה לו "זה דווקא נועד להגן עליכם הנוסעים", ושנינו צוחקים. ברקע נשמע ברדיו מבזק החדשות של גלי צה"ל. השעה 06:30. לא נשמע מעודד במיוחד. ניראה שהסערה סביב מחלת הקורונה רק בתחילתה. אנו מגיעים לתחנת רכבת משה דיין ושני הנוסעים האמיצים שלי החייל והנוסע מהסינמה סיטי נפרדים ממני לשלום ומאחלים לי בריאות והצלחה.
06:35
צופה בטריילרים של סרטים חדשים במתחם יס פלאנט. הנסיעה הסתיימה. הגיע זמן "מנוחת הלוחם". האוטובוס הירוק של אגד בקו 6 נח במתחם יס פלאנט ראשל"צ עד לנסיעה הבאה בשעה 07:00. את הזמן אני מעביר בין היתר בצפייה בטריילרים של סרטים חדשים המוקרנים על גבי מסך ענק במתחם הריק מאדם ביס פלאנט. חברים מתקשרים ומסמסים על המצב המדכא. אני כופה על עצמי דממת אלחוט. שומר את המענה לכל המסמסים לסיום סידור העבודה שלי. אווירת נכאים. התחושה היא שמשהו בעולם השתנה. אני מנסה לעכל את חוקי המשחק החדשים. עובר על הודעות ששלח מנהל הסניף לכל הנהגים. מגיעה גם הודעה מהמנכ"ל אבי פרידמן שמעדכן אותנו במה שקורה. מבקש לשמור על שיגרת העבודה בהתאם להנחיות. ההרגשה שלי משתפרת מעט. יש מי ששולט במצב...
07:00 מודדים חום
בשעה 7:00 אני יוצא לסבב נוסף. הפעם מתחיל במתחם איקאה. מחכה לנו הפתעה: למי שעולה לאוטובוס מודדים חום. הפעם יש קצת יותר נוסעים - אבל עדיין דליל מאוד. זה בולט במיוחד בתחנה המרכזית החדשה בראשל"צ. אני שואל את עצמי היכן עשרות הנוסעים הקבועים שנוסעים בכל בוקר לעבודה מהמתחם?...
את התשובה אני מקבל מרזי ברקאי בגלי צה"ל. הוא עונה בדיוק על השאלה הזו כשהוא מדווח על ההשבתה החלקית של המשק. מחלק העיתונים של "ישראל היום" עולה בדחילו ורחימו ובמעט חשש לאוטובוס. מציץ לאוטובוס הריק ומבקש להניח כמה גיליונות על המושב בכניסה. ניראה שהוא מבקש למצוא פתרון למלאי העיתונים שנותר אצלו מחוסר "קליינטורה" ולחזור גם הוא לביתו. הוא מניח את העיתונים לטובת הנוסעים שאינם... ואני ממשיך עם שלושה נוסעים למתחם איקאה. הם יורדים מהאוטובוס סמוך לסוכנות רכב גדולה ב"עיר המכוניות" שהוקמה בסמוך לאיקאה ונבלעים בסוכנות.
כשאני מבקש להתחיל לאסוף נוסעים בדרך חזרה ליס פלאנט - אני מגלה שגם כאן מודדים בחום לנוסעים שלי שמבקשים לעלות לאוטובוס. המדידה נעשית באמצעות מה שנראה כמו יצורים מהחלל: אנשים מכוסים מכף רגל ועד ראש ב"חליפות חלל" כפפות לידיהם, עוטים מסכות על הפנים... את החום הם מודדים באמצעות עם מד חום מיוחד דמוי אקדח שאותו מקרבים למצחם של הנוסעים - אבל ללא מגע. המדידה נעשית באמצעות מה שנראה כמו יצורים מהחלל: אנשים מכוסים מכף רגל ועד ראש ב"חליפות חלל" כפפות לידיהם עוטים מסכות על הפנים.. מחזה סוריאליסטי לגמרי. לי זה ניראה כמו סוף העולם...
08:05 יוצאים שוב ממתחם איקאה ליס פלאנט
והפעם עם נוסע קבוע אחד... למרות התחנות הריקות והשוממות והאוטובוסים הריקים שחולפים על פני - מסלול הקו וסידור העבודה ממשיכים כרגיל. גם לנוסע הבודד שהוא עובד עירית ראשון לציון מגיע שרות שיביא אותו לעבודה. הוא מספר לי שביקשו ממנו ומחבריו להגיע למחסן הראשי ושם יקבלו ציוד מגן ויתחילו לעבוד בינתיים כרגיל. "צריך לשמור על העיר ואנחנו עובדי העיריה נמצאים בחזית", הוא אומר בגאווה. "היי" הוא פונה אלי "בעצם גם אתם באגד בחזית איתנו. אני בטוח שיחד נוכל לנצח את הקורונה..." אני מהנהן בראשי לאות הסכמה ואנו מפליגים בנסיעה "הספיישל" עד שהוא יורד בסמוך למחסן הראשי של העיריה סמוך למתחם ה"חי כיף" ונפרד ממני לשלום.
אני ממשיך בנסיעה. ער לעובדה שהמדינה עצרה מלכת. ניראה לי שרק האוטובוסים הירוקים של אגד בצמתים הדלילים מתנועה - משרים עדיין אווירת שגרה וביטחון שלהם שבכל זאת משהו כאן פועל כבדרך הטבע...
08:40 אני נפגש עם חברי רונן גיבנר במתחם יס פלאנט
ומתחילים לנתח יחד את המצב, רונן גיבנר הוא מנהל המוסך בסניף ראשון לציון, ועובד גם הוא בקו 6 בראש הבוקר שלו. במצב רגיל אין סיכוי שניפגש תוך כדי העבודה ויהיה לנו זמן לשוחח כי אנחנו יוצאים בטווח זמן צפוף אחד מהשני. אבל היום הוא יום מיוחד, הכבישים ריקים ואין כמעט נוסעים וכך קרה שרונן יוצא לדרכו בשעה 08:40 ואני אחריו בשעה 09:00. אז נפגשנו במתחם היס פלאנט השומם. רק שני האוטובוסים הירוקים שלנו מחיים מעט את המקום... אני מנצל את הזמן הפנוי ואת המתחם הריק לצעידת בוקר קצרה ושב לשוחח עם רונן על פוליטיקה ועל המצב העגום והתחנות הריקות מאדם.
מגיעה שעתו של רונן לצאת לנסיעה. הוא סוגר את הדלת של האוטובוס הריק ומפליג לדרכו. אני נותר לבדי ליד האוטובוס שלי. עובד זר ממתחם האירועים שליד פונה אלי בשאלה איך יוצאים מפה לתל אביב. אני מסייע לו במידע.
09.00 הגיע הזמן לצאת לסבב האחרון
התסריט המדכא חוזר על עצמו. אני מקווה בתוך תוכי שהמשבר הזה יחלוף במהרה ושכולנו נשרוד אותו אישית, חברתית וכלכלית ונחזור הביתה ליקירנו בשלום. אלא שהמציאות לפחות בעת כתיבת שורות אלה - לא ממש מתיישבת עם התקוות שלי. המשבר – כך מתברר קשה בהרבה ממה שחשבתי. הגזרות ממשיכות לנחות עלינו כולל קיצוצים משמעותיים בשרותי התחבורה הציבורית.
זה ממש לא מה שחזינו. אנו בנויים לתת שרות לנוסעים שלנו - אבל על המשק מוטל הסגר שנועד למנוע את התפשטות המגפה ואנו כמעט מושבתים לגמרי. לא נותר לנו אלא לצפות לימים טובים יותר שבהם נוכל להמשיך ולשרת את הנוסעים שלנו, בדרך שרק אגד יודעת לשרת. ועד אז שנהיה בריאים וחג פסח שמח.