"כולם היו בני"- כך השיב לי נח סלוצקי, המנהל והיוזם של מוזיאון הרכב ההיסטורי של אגד בחולון, כאשר שאלתי אותו שאלה מביכה: "אם היו נותנים לך לבחור רק באחד מבין עשרות האוטובוסים הישנים שבמוזיאון - באיזה מהם היית בוחר?"
לחצו כאן למעבר לגלריית האוטובוסים המוצגים במוזיאון באתרנו
"זו שאלה לא הוגנת", הוסיף נח. "זה בערך כמו לשאול אבא איזה מבין ילדיו הוא אוהב יותר. אני קשור לכל האוטובוסים ולכלי הרכב האחרים שנמצאים במוזיאון. את חלקם מצאנו במצב של גרוטאות אמיתיות ומתפוררות ו"שפכנו לאגרים" כדי לשפץ אותם ולהביא אותם למצבם הנוכחי. אני משקיע, יחד עם 6-7 מתנדבים "מורעלים" כמוני (חלקם בכלל לא אנשי אגד) שעות רבות בשימור האוטובוסים האלה, אז אתה מבקש ממני לבחור למי מהם אני קשור במיוחד. זה יעשה עוול לכל האחרים...", נוזף בי נח.
אבל אני לא הרפיתי, ואם תרצו לדעת מה היתה בסופו של דבר הבחירה - תצטרכו להמתין בסבלנות. היא תגיע בהמשך.
במשימת גירוז
הפגישה עם נח נקבעה לשעה 8 בבוקר. בשעה היעודה הגעתי לחניון בחולון שם ממוקם המוזיאון. השומר בשער אמר לי שנח הגיע כבר מזמן. נסעתי לעבר שער הכניסה למוזיאון, אלא שהוא היה סגור ומסוגר. הקפתי את המוזיאון, אבל כניסה אחרת - אין. לצערי לא היה לי מספר הטלפון של נח כדי לברר לאן נעלם. ביקשתי מעירית, מלשכת הדובר, לנסות לאתר לי את נח שאולי הבריז. היא העלתה אותו לשיחת ועידה. "אתה בטוח שהשער נעול"? שאל. השבתי בחיוב. טוב, המתן מעט מיד אפתח לך. ואכן, שער הכניסה החשמלי החל לפתע לנוע. בקצהו השני של חניון המוזיאון הבחנתי בדמות לבושה בגדי עבודה וכובע מצחייה, נושאת ארגז כלים מנופפת אלי בידה הפנויה. התקרבתי: זה היה נח סלוצקי, לידיו חבש כפפות עבודה. "סליחה לעוד כמה דקות עלי לסיים כאן גירוז של דלתות של כמה אוטובוסים. כבר מזמן לא טיפלו בהן", הוסיף. "אל תבהל - אני מפעיל עכשיו את הגנרטור זה ירעש"...הזהיר אותי, כאילו חשבתי שהגעתי לאולם קונצרטים... "הגעתי כבר ברבע לשבע, אבל לא הספקתי לגרז את כל מה שתיכננתי", הוסיף כשפנה להשלים את הגירוז.
החלטתי לנצל את הזמן ולצלם את האיש בעבודה, אבל נח ניסה להתחמק. "אני לא אוהב להצטלם, בטח לא בבגדי עבודה. חכה שנגיע למשרד ואחליף בגדים", הוסיף. הבטתי סביב מחפש מיבנה שיכול לשמש כמשרד - ואין. נח סיים בנתיים את עבודות הגירוז החזיר כל דבר למקומו, הסיר את הכפפות והתחלנו לצעוד למשרד.
בוודאי לא תתפלאו אם תשמעו שהמשרד אינו אלא אוטובוס "דאף" ישן (שנת יצור 91) שהוסב למשרד שלא היה מבייש מנהלים מכובדים. הכל נקי מסודר ומתוקתק. נח מבקש כמה דקות ונעלם בחלקו האחורי של האוטובוס-משרד, מעבר למחיצה, כדי להחליף ל"בגדי א'". החלק האחורי הוא גם חדר הרצאות שבו מארחים קבוצות קטנות המגיעות למוזיאון ומבקשות לשמוע קצת יותר.
את הקפה הוא מכין לי ממטבחון הנמצא מחוץ "למשרד". עוגיות נשלפות מאחד "הסליקים" שב"אוטובוס משרד". על הקיר המפריד בין "חדר ההרצאות" ל"משרד" מתנוססת תמונה של נח עם בני משפחתו, אוטובוס מפוסל בעור - מעשה ידי אביו של נח וכמובן תמונות של אוטובוסים מהמוזיאון. בכניסה לאולם ההרצאות תלויים מקלות הליכה שעיצב אביו....
אספן כפייתי
על מיתלה במשרד, תלויה ערימת כובעי קסקט. וכשאנו רוצים להתחיל בראיון נכנסים למשרד בני זוג, מכרים של נח שהגיעו כדי לבקר במוזיאון. הם מתנצלים על ההפרעה אבל חושפים בפני פן נוסף של נח: מתברר שהאיש הוא אספן כפייתי...יש לו אוסף של יותר מ-500 מצלמות ישנות, מקלטי רדיו ישנים, מכונות כתיבה עתיקות, 5,000 תקליטים ומה לא. אז עכשיו נפל האסימון והבנתי גם למה יש מיתלה עם כובעים בחדר...
"אין מה לעשות - זה התחביב שלי. אספנות. אני אוסף כל דבר. אסתרקה (הרעייה) אמרה לי בשלב מסויים "או אני או האוספים שלך". וזו היתה דילמה קשה... על אסתרקה לא מוותרים. אבל גם לא על האוספים. אז שכרתי מחסן באבו כביר אליו העברתי את האוספים. מיד פעם באים חברים, ואנחנו יושבים במחסן, יש לי שם שולחן אוכל עתיק ובר משקאות - אז אוכלים משהו, שותים משהו מציצים באוסף, ואם מישהו מביא לי עוד איזה פריט חדש - יבורך ומדסקסים ומקטרים על המצב...
כנראה שיצר האספנות הזה- הוא זה שהביא את נח סלוצקי לשיגעון של הקמת המוזיאון. נכון שהיו ניסיונות לעשות זאת לפניו, אבל אף אחד לא גילה עקשנות כמו זו של נח. "כשנכנסתי לתפקיד מנהל משק דרום העסק הזה של הקמת מוזיאון התחיל לדגדג לי ולא נתן מנוח. הבסיס היה שיפוצם של שלושה אוטובוסים ישנים שנועדו לתצוגה וכן להשתתף בסרטים. אלה היו ה"טפלה" (פורד משנות ה-30), ליילנד וסוחוי (ליילנד עם אף). הם שופצו עוד בשנת 1982 – אבל זה נתן את הדחיפה לחפש עוד אוטובוסים עתיקים ולשפצם. אני מודה שניצלתי את מעמדי כמנהל משק על מנת לקדם את הנושא ולהוציא לפועל החלטה שהתקבלה עוד בשנת 1982 להקים מוזיאון, מודה סלוצקי.
ומחלומות למעשים: השלב הבא הוא פרסם מודעות בעיתונים ובהן הוא מבקש מכל מי שיודע על שלדים של אוטובוסים ישנים - להודיע על כך לאגד. והמידע התחיל לזרום מכל עבר. הגיעו הודעות מתרשיחא, מנוה אטיב ומג'דל שאמס, מקיבוץ יראון ומקיבוצים שונים שבם שימשו האוטובוסים את פינות הילדים. הגיעו גם הודעות על אתרים שבהם שימשו אוטובוסים כמחסנים, כמזנונים או שסתם היו זרוקים בצדי דרכים. "האנשים שלנו רצו לכל מקום כזה והחלה משימת החילוץ וגרירת האוטובוסים למוסכים", מספר נח.
אז נחזור רגע לאחור- לשאלה שלבטח מסקרנת אתכם אבל נותרה ללא מענה: איזה מבין האוטובוסים שבמוזיאון הוא "יקירו" של נח...
השוסון הרכיל מרורים גם אחרי מותו...
אחרי שנוכח שלא יכול לחמוק מתשובה, נאנח, גירד מעט בפדחתו ואמר: יש שניים כאלה הדודג' 713 משנת יצור 1944 והשוסון הצרפתי האוטובוס שאגד נאלצה לרכוש מצרפת במסגרת עסקת רכש גומלין תמורת מטוסי המיראז' וטנקי ה-MX שקיבלנו מצרפת. הקשר המיוחד לשני האוטובוסים האלה נעוץ בעבדות השיפוץ המורכבת והממושכת שלהם.
סיפור מדליק במיוחד הוא סיפורו של השוסון. "התקשינו למצוא שלדות של האוטובוס הזה שיהיו ראויים לשיפוץ. והנה יום אחד בשנת 1989 מתקשר אלינו חבר קיבץ עין גדי ומספר לנו שבנחל דוד יש שני שלדים של שוסונים ששימשו בעבר מחסנים של בית ספר שדה בעין גדי ואחר כך מחסנים לאחסון כלים חקלאיים של הקיבוץ. ומיד "הרצים יצאו דחופים" למקום ועיניהם חשכו. הגישה אליהם לשלדות היתה בלתי אפשרית לרכב שיוכל לגרור אותם. אבל לא ויתרנו הבאנו למקום משאית מנוף מבאר שבע שהעלתה את השלדות מהנחל. הצוות הטכני שלנו עבד יום שלם בשמש הקופחת והצליח לחבר להם מאחור סרנים של ליילנד. זה איפשר לנו לרתום אותם לגררים שהחלו להוביל אותם צפונה למוסך אגד בהרצליה. מי שהביט בשיירה המוזרה הזו, חשב שהוא צופה בחזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל...
במשך שנה עבדו על שיפוצם של השוסונים. (מהשניים הרכיבו אוטובוס אחד) כשהושלמה המלאכה התברר לנו שאין בנמצא מנוע לשוסון וגם לא תיבת הילוכים. והיה לנו כלל שכל האוטובוסים במוזיאון יהיו במצב נסיעה. היינו די מיואשים. התברר שחברת שוסון הצרפתית הפסיקה לפעול (די בצדק...) לא לפני שהפכה ליצרן אגזוזים... בצר לנו פנינו למשרד התחבורה הצרפתי כדי שיסייע במציאת מנוע- וזה הצליח. קיבלנו מנוע ששיפצנו והוכנס לאוטובוס. עדיין חסרה לנו תיבת הילוכים. ואז כשהיינו על סף הרמת ידיים - הגיע פתאום מידע שבקיבוץ עין שמר יש שוסון ישן ששימש אטלייה של צייר חבר הקיבוץ ויש לו תיבת הילוכים מקורית. הגענו למקום וברשותו של הצייר, פרקנו אותה. השיפוץ שלה נמשך 3 שנים - אבל בסופו של דבר היה לנו שוסון מקורי שנוסע. חבלי הלידה הללו יצרו קשר מיוחד ביני לבינו", מתנצל נח מחשש שמא הבחירה הזו פוגעת בבניו האחרים...
בכניסה למוזיאון מוצבת גם סוסתיא (קוביה) מקורית ששמשה בזמנו כרכב מינהלי באגד. "גם למכונית הזו יש לי יחס מיוחד הוא מודה. זו היתה המכונית הראשונה שנהגתי בקיבוץ מעוז חיים אחרי שקיבלתי רישיון נהיגה..."
והסיפורים קולחים. "יש לי סיפור נוגע ללב", נזכר נח. "לפני שנים הצלחנו לאתר אוטובוס מדגם "סקניה ואביס" שהיה זרוק במג'דל שאמס. זה היה דגם נדיר שרק 4 ממנו היו בארץ. גררנו אותו במיבצע מורכב למוסך אגד בקרית שמונה לאחסנה לילית. למחרת כשבאו לגרור אותו למוסך במרכז כדי לשפצו, גילינו שבאותו לילה מישהו הסיר ממנו את הסמל המקורי של "סקניה ואביס". זה אכל אותי"- מודה נח. "שיפצנו אותו בלי הסמל המקורי".
שנים רבות אחר כך הייתי בסיור במוסך בקרית שמונה.. לפתע ינגש אלי מישהו והושיט לי משהו. זה היה הסמל המקורי שהוסר מהאוטובוס כ-15 שנה קודם לכן. "אני הייתי האיש שהוריד את הסמל. עבדתי באותו לילה במוסך ולא עמדתי בפיתוי. במשך שנים הצטערתי אבל לא היה לי אומץ להודות במעשה ולהחזיר את הסמל. עכשיו כששמעתי שאתה מגיע לכאן - החלטתי שהגיע הזמן לכפר על המעשה. אין לך מושג עד כמה אני מצטער על כך", אמר האיש. ועל זה נאמר: "מודה ועוזב ירוחם...."
המוזיאון נפתח והקשיים נמשכים
"עבודות האיסוף והשיפוץ של כלי הרכב נמשכה עד לשנת 1991. הצלחנו לשפץ 30 דגמים שמצאנו במקומות שונים בארץ. זה היה מספיק כדי להכריז על פתיחת המוזיאון. מאז הצלחנו לשקם עוד עשרות אוטובוסים והיום יש לנו במוזיאון מעל 80 דגמים של אוטובוסים, מיכליות, גררים משוריינים וכלי רכב אחרים ששימשו את אגד בגילגוליו השונים, אומר סלוצקי בלא מעט גאווה..
למרות שנראה כי במוזיאון אין כבר מקום להכניס סיכה - נח וחבריו המתנדבים ממשיכים באיתור גרוטאות שיש להן ערך היסטורי. "זו משימה לא קלה. אנחנו עובדים כמעט בלי תקציב. אוספים גרוטאות בכל מקום. היה לנו מאגר של גרוטאות וחלקים שהצלחנו למצוא וללקט ואחסנו אותם באזור מחסום ארז, אבל מישהו החליט שזה מיותר ומכרו את חלק מהגרוטאות האלה כפסולת ברזל...
אני סבור שמוזיאון בעל ערך היסטורי כזה לתולדות התחבורה הציבורית בישראל צריך היה לקבל תמיכה כספית מהממשלה. בזמנו היתה הצעה שדווקא ניראתה לי, להעביר את המוזיאון לאזור לטרון ולמקם אותו יחד עם "מיני ישראל". הוכנו אפילו תכניות כאלה - אבל העסק נפל.
החזון שלי הוא שיום אחד יחליטו להקים מוזיאון לתולדות התחבורה בישראל ומוזיאון האוטובוסים יהיה חלק ממנו. בחלומי אני רואה קומפלקס גדול עם חדרי הרצאות וספריה שאליה יוכלו להגיע תלמידים וסטודנטים כדי ללמוד ולהכין עבודות על התחבורה בישראל. אני מתקנא כל הזמן במוזיאון חיל האויר בחצרים, שיש להם אבא תומך. אצלנו אני חושש מהיום שאחרי נח סלוצקי. בעבר היו איומים לא מעטים על המשך קיומו של המוזיאון גם מצד הנהלות באגד שלא חשבו שאגד צריך לממן את תחזוקת המוזיאון ואת שיפוץ הגרוטאות. זה לא שאני מסכים לכך- אבל יכול להבין את המניעים: כשנדרשים לקצץ בבשר החי, מחפשים כל מקור לחסוך. לכן אני סבור שמי שצריך לסייע בנושא היא המדינה. יש במוזיאון פריטים שהם חלק מההסטוריה של המדינה - המשוריינים, אוטובוס של הימ"מ, האוטבוס מקו 300, האוטובוס שהותקף במעלה העקרבים, אוטובוס הדמים מצומת הקאונטרי קלאב ואחרים. השימור שלהם כחלק מהיהסטוריה שלנו היא משימה לאומית. איך אמרו כבר- מי שאין לו שורשים בעבר- אין לו גם עתיד. ואני מקווה עוד בחיי לראות אות החזון שלי מתגשם", אומר נח סלוצקי.
לפני מספר שנים עלה רעיון לגבות תשלום על כניסה למוזיאון. התחלנו לגבות כספים ואז הגיעו אנשי עירית חולון ואמרו - אם אתם גובים כסף, אז אנחנו רוצים את חלקנו. אז הפסקנו לגבות כסף. הכניסה כיום למוזיאון היא ללא תשלום. בימים א-ה בשעות הבוקר הכניסה היא לקבוצות עם הודעה מראש. בימי שישי בבוקר - המוזיאון פתוח לכל הציבור ואין צורך לתאם מראש הגעה למקום. "אלה אינן השעות האידיאליות משום שאנשים עובדים בשעות האלה והנוער נמצא בבית הספר. אנחנו בחנים עכשיו אפשרות להפעיל את המוזיאון אחת לשבוע בשעות אחרי הצהרים. עד לפני מספר שנים היה המוזיאון פותח את שעריו לציבור ביום העצמאות. בשנים האחרונות הפסיקו עם זה בגלל בעיות תקציב. וחבל.
ה-404 מגיע למוזיאון
לפני מספר חודשים הוכנס למוזיאון בטקס פרידה חגיגי המרצדס 404 האחרון ששירת את אגד במשך שנים רבות ויוצא לגימלאות. בטקס תחת הסיסמה "ישן מפני חדש תוציאו" הגיעה שיירה של האוטובוסים החדישים שנכנסים עכשיו לשרות: אוטובוס O.C500 מתוצרת "מרכבים" והארגז", אוטובוס "דאף" בינעירוני חדש, אוטובוסים עירוניים מתוצרת מ.א.ן וסקניה והדגם החדיש של המיפרקי (BRT ) של מאן בעל 5 דלתות. כשנכנסה השיירה הזו בשערי המוזיאון, אומר נח בחיוך, ניקרה במוחי כל העת המחשבה - מי יהיה האיש שיקלוט אותם בעוד כמה עשרות שנים למוזיאון הלאומי ההיסטורי לתולדות התחבורה בישראל...
ואם תרצו- אין זו אגדה!!
מאת: בני ברק