ממשלת ישראל הגיעה להסכם עם השלטונות הצרפתיים על עסקת חליפין שבמסגרתה רכשו הצרפתים ברכישת מכוניות שהורכבו במפעל "קייזר פרייזר" ובישראל ובתמורה ייצאו אלינו את השוסונים, העסקה בוצעה למרות התנגדותם הנמרצת של הקואופרטיבים לתחבורה, שהיו קשורים בקשרי עסק עם חברת "ליילנד" הבריטית, ושל מפעל ההרכבה "הארגז". סך הכול רכש "אגד" 129 שוסונים. בדגם הבינעירוני היו 50 מקומות ישיבה מרופדים ובדגם העירוני דלת כניסה רחבה מאחור ועמדת כרטיסן – דבר שהיה בבחינת חידוש בנוף התחבורה הציבורית בישראל.
שני "שוסונים" ראשונים נמסרו בשנת 1951 לקואופרטיבים "שחר" ו"דרום יהודה" (טרם האיחוד) לבחינה מעשית בעבודה. תחילה נתקבל ה"שוסון" בשמחה הן על ידי הנהגים והן על ידי הנוסעים. נהגי השירות העירוני שמחו על ששוחררו ממכירת כרטיסי נסיעה, ועל ההגה המופעל בעזרת אוויר. הילדים שנסעו באוטובוס שמחו על האפשרות לשבת על מכסה המנוע, ליד הנהג (אם הוא הרשה זאת, כמובן) ואילו נוסעי השירות הבינעירוני נהנו מהמושבים המרופדים ומקיצור התורים בזכות הקיבולת הגדולה של האוטובוסים (יחסית לאוטובוסים האחרים שהיו בשירות אז). אולם עד מהרה הושבתה השמחה. התברר שהמנוע מתחמם בקיץ ו"מבשל" את הנהג היושב לידו, ההגה גילה נטייה לרעוד בכל כניסה לבור או קפיצה מעל מהמורה והמעצורים ננעלו עם כל חדירת מים קלה לגלגלים. הנוסעים התאוננו על הם הטלטולים והרעידות שגרמו להם להרגיש רע במהלך הנסיעה. ואם לא די בכל אלה – המרכב העלה חלודה, החלונות הגדולים לא היו יציבים ונשברו לעיתים קרובות. אוטובוסים רבים שהו במוסכים זמן רב לצורך תיקונים.
הניסיון להתגבר על התקלות החליף אגף המשק את מנועי ה"סמואה" במנועי "ליילנד". תיבות ההילוכים הוחלפו ל"וילסון" חצי אוטומטית ונעשו שינויים ושיפורים בהגה ובסרן האחורי למניעת שבירתם של הצירים. רוב האוטובוסים הבינעירוניים הוסבו לעירוניים כדי שיעבדו קרוב למוסך ונעשו שינויים ושיפורים במרכביהם. נוכח הצרות הרבות שגרמו אוטובוסים אלה הם נקראו ב"אגד": "שוסון – אסון". יש לציין, כי גם הקואופרטיבים "המקשר" ו"דן", חברת "אל על" ומשרד הביטחון הצטיידו באוטובוסי "שוסון". עם חידוש היבוא מבריטניה והבאת אוטובוסי "ליילנד טייגר" הוצאו בהדרגה ה"שוסונים" מן השירות ועידן הביניים תם.
מאת: דני גולדשמידט