אולם, הניסיון הראשון להפעלת מכשירי כרטוס באוטובוסים נעשה באגד בשנות ה-70 של המאה הקודמת מתוך רצון להפחית את העומס של מכירת כרטיסים מהנהגים, לשפר את רמת השרות ולהפיק כרטיסים במספר סוגי מחירים בלי צורך להדפיס כרטיסים בבית דפוס מראש ובכך לחסוך הוצאות תפעוליות.
מכשיר הכרטוס הראשון שהופעל באגד היה מתוצרת מפעל "אלמקס" בשוודיה. תחילה הובאו לארץ מספר מכשירים לצורך בדיקה בתנאי תפעול בקווי השירות העירוני בסניף חולון, ולאחר שהניסוי הוכתר בהצלחה וגם התקבלו חוות דעת חיוביות מחברות תחבורה בחוץ לארץ שהשתמשו במכשירים אלה, החליטה הנהלת אגד לרכוש מאות מכשירי כרטוס "אלמקס" ולהפעילם בכל קווי השירות העירוניים ברחבי הארץ. הסניף הראשון שהחל לעבוד עם מכשירי הכרטוס בשנת 1972 היה סניף חולון - בת ים, אחריו החלו להיקלט מכשירים באלה גם בסניפי נתניה, כפר סבא, לוד, ראשון לציון, ירושלים ולבסוף בסניפי חיפה.בסך הכול נרכשו אז 1,550 מכשירי "אלמקס".
אזור ירושלים החל להשתלב בנושא האוטומציה למכירת כרטיסי נסיעה בדצמבר 1973, כשהועברו אליו להתקנה כ-400 מכשירי כרטוס "אלמקס" ראשונים. לקראת הפעלתם של מכשירי הכרטוס באזור הוקמה מחלקה מיוחדת לנושא ה"אלמקס" בניהולו של אורי בן משה. במחלקה אוחסנו כל המכשירים, חלקי חילוף, גלילי נייר וכלי עבודה לטיפול תחזוקתי שוטף. במכשירי הכרטוס שהותקנו בירושלים הונהג חידוש, בשינוי מהמכשירים שקדמו להם ושהותקנו בסניפי הדרום. במכשירים "הירושלמים" נוספה אפשרות למכור כרטיסיות של 20 נסיעות. זאת – מהסיבה הפשוטה שסוגי מחירי הנסיעה בעיר צומצמו לשישה, בעוד שמכשיר הכרטוס תוכנן להכיל תשעה סוגי מחירי נסיעה שונים. עם זאת, המכשיר לא היה מסוגל להדפיס את הכרטיסיות. באופן מעשי הדבר חייב להדפיס מראש בדפוס אגד כרטיסיות מדגם חדש, שיועדו להחתמה במכשיר ה"אלמקס".
הסניף הירושלמי הראשון שנבחר לקלוט את מכשירי הכרטוס מתוצרת "אלמקס" היה סניף מרכז. תוכנית ההדרכה כללה הכרת מכללי המכשיר, הפעלתו, אופן הדיווח ונוהל הכנסת הכסף לקופת האגודה.לאחר הדרכה מעשית שהועברה אישית על ידי מנהל המחלקה אורי בן משה, אשר נעזר בשני מדריכים מאזור דרום, חתם כל נהג על מכשיר ובו ביום, במשמרת אחר הצהרים, התחיל בעבודה מעשית. מספר ימים לאחר הפעלתם של מכשירי הכרטוס בירושלים נערך טקס חגיגי בהשתתפות ראש העיר דאז טדי קולק, המפקח על התעבורה מר בצראי, ראש לשכת התנועה במשטרת ירושלים וחברי מזכירות אגד. בהמשך הורכבו מכשירי "אלמקס" בכל האוטובוסים שעבדו בקווי השרות העירוניים בירושלים.
הניסיון שהצטבר בהפעלת המכשיר הראה שהוא יעיל ונוח, חוסך זמן בקליטת נוסעים, מונע את הטרדה שנגרמת לנהג בגלל הצורך בחידוש מלאי הכרטיסים ובניקובם. חסרונו היה בנושא הפדיון. כל נהג היה צריך למלא דוח מכירת כרטיסים אחת ליומיים, או כשהפדיון שלו הגיע ל-1000 לירות. המערכת לא הייתה ממוחשבת, כפי שנהוג היום, ולא הייתה בקרה יעילה על היקף הפדיון. לעומת שיטת ההפעלה שהייתה נהוגה לגבי מכשירי "אלמקס" בשוודיה, שם הותקנה מצלמה מעל צגי כל מכשיר כרטוס ותיעדה את מספרי הכרטיסים שהונפקו ממנו בתחילת העבודה ובסיומה, דבר שאפשר לדעת בדיוק את כמות הכרטיסים שמכר כל נהג - באגד היו חריקות בשימוש שנבעו מהיעדר בקרה על היקף הפדיון ממכירת הכרטיסים והדבר שימש פיתוי לאי יושר. כיוון שכך, ולאחר שנחשפו מספר מקרים בלתי נעימים, הוחלט לאחר הפעלה שנמשכה עד יולי 1975 לחזור לשיטה הישנה של מכירת כרטיסים ידנית.
עם זאת, הניסיון שנצבר בהפעלת מכשירי "אלמקס" היווה את הבסיס למפרט שעיצב אגד כאשר החל בפיתוח מכשיר הכרטוס המתקדם שמופעל כיום בכל האוטובוסים של האגודה.