מאת בני ברק
בסיועו הפעיל של מנהל הארכיון שלנו, צביקה וינשטוק גילנו כי באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת (בשנת 1965) היו 57 קיבוצים ברחבי הארץ שהחזיקו מניות בקואופרטיב אגד, וכ-110 חברי קיבוצים היו רשומים כחברי אגד!
חברי אגד הללו שהיו קיבוצניקים, היו חבורה מעט מוזרה: שכן את מניות הקואופרטיב החזיקו הקיבוצים ולא החברים עצמם. הקיבוצים היו אלה ששלחו את חברי הקיבוץ לתפקיד נהגי אוטובוסים ורשמו אותם כחברי אגד. למרות השוני בינם לבין החברים "הרגילים" שרכשו והחזיקו במניות של אגד - השותפות הזו בין אגד לבין הקיבוצים הייתה מאוד דומיננטית. הקיבוצניקים, חברי אגד, אפילו הקימו ארגון משלהם שנקרא "ארגון חברי הקיבוצים באגד" והגיעו לתפקידים בכירים באגד.
בשנת 1965 חגג הארגון של חברי הקיבוצים באגד 15 שנים להיווסדו. צביקה וינשטוק מצא בארכיון קטעי עיתונות מאותה תקופה, ובהם מבטאון אגד שנקרא אז "בינינו", ששופכים אור על הפרק המעניין הזה של התחלת השותפות בין אגד לקיבוצים.
כי מצפון יפתח השיתוף
שיתוף הפעולה בין אגד לבין הקיבוצים מתחיל בצפון, בגליל העליון, ודווקא לא ממש ברגל ימין... שני קיבוצים שהיו די מבודדים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כפר גלעדי ואיילת השחר, הקימו יחד קואופרטיב שנועד להעניק שרותי הסעה לתושבי הקיבוצים שלהם ולקיבוצים ומושבות באזור. השרות הזה נקרא "שירות החולה" והוא הסיע את תושבי האזור למטולה, צפת וטבריה. נהגי ההסעות היו חברי שני הקיבוצים המייסדים. הפעילות הזו החלה בשנת 1933 והתרחבה לקראת שנת 1939 כשקיבוצים נוספים מהאזור הצטרפו לקואופרטיב "שירות החולה".
נרכשו אז 9 אוטובוסים מתקדמים יותר והשרות התרחב. נהגי הקו חברי איילת השחר שסיימו את הקו בכפר גלעדי, היו נשארים ללון במקום, בצריפון שנבנה למענם ובבוקר היו יוצאים ל"ראש בוקר" ואוספים מוקדם את חברי הקיבוצים שביקשו להגיע למטולה, צפת או טבריה, גם כדי להמשיך משם למרכז הארץ. נהגי כפר גלעדי היו מסיימים את הקו במטולה וחוזרים ללון בבית. וכך התנהל לו הקואופרטיב על מי מנוחות כולם ראו ברכה בעמלם.
הרומן התחיל ברגל שמאל...
אבל, ההצלחה לא נעלמה מעיניהם של מנהלי קואופרטיב אגד באותם ימים, והם החליטו לנגוס חלק מהעוגה. כידוע במקומותינו - כשעסק מצליח - יש מיד "שותפים". אנשי קואופרטיב אגד שראו כי טוב פנו לתושבי המושבה מטולה, והציעו להם להפעיל שרות תחבורה ממטולה ישירות לתל אביב, המטולאים שמחו שמחה רבה ובשנת 1944 נחתם הסכם בין אנשי מטולה לאגד. ההסכם קבע כי "נהג בעל רישיון מתאים מהמושבה, יתקבל כחבר באגד, והוא ינהג בקו החדש". כן נקבעו הסדרי הטבות, כרטיסים חופשיים והנחות לתושבי מטולה.
ההסכם הזה היה לצנינים בעיניהם של הקיבוצים שהפעילו את "שירות החולה". הם טענו שההסכם בין אגד לתושבי מטולה נחתם מאחורי גבם. וכך, כשהקו החדש אמור התחיל לפעול, החליטו חברי כפר גלעדי "לעשות מעשה": כל אנשי כפר גלעדי, יצאו בנעריהם ובזקניהם מהקיבוץ, נשכבו על הכביש שעולה למטולה וחסמו את דרכו של האוטובוס של אגד שאמור היה להגיע למושבה הצפונית. הגדיל לעשות משה יזרעאלי, אחד מנהגי "שרות החולה" מאיילת השחר, שחיבל בצינור הדלק של האוטובוס של אגד ומנע ממנו אפשרות להמשיך בנסיעה...
שלוש שנים נמשכו ההתכתשויות בין הקיבוצניקים לבין אגד, עד שלבסוף, בשנת 1947, כנראה בהתערבות ראשי הישוב וההסתדרות דאז, נחתם הסכם בין שני הקואופרטיבים. ההסכם קבע שהפעילות של "שירות החולה" תועבר לאגד, כולל 10 האוטובוסים שהפעיל הקואופרטיב. תמורת זאת יקבלו הקיבוצים, שהיו בעלי המניות ב"שרות החולה" מניות באגד ו-15 נהגי "שירות החולה" יקלטו כנהגים חברים באגד, למרות שבמניות מחזיקים הקיבוצים.
הנהגים שובצו לעבודה בקווי הצפון של אגד. לקיבוצים שהיו בעלי המניות ב"שרות החולה" הוקצו 15 מניות באגד, מהן קיבלו הקיבוצים כפר גלעדי ןאיילת השחר 5 מניות כל אחד, והקיבוצים האחרים שהצטרפו מאוחר יותר ל"שירות החולה": דן, דפנה, עמיר, שדה נחמיה (חוליות) וחולתה - מניה אחת כל אחד.
חברים - אבל בלי מניות
זו הייתה ראשיתה של שותפות מוזרה שנמשכה שנים רבות והגיעה לשיאה בשנות ה-60 של המאה הקודמת כש-57 קיבוצים היו בעלי מניות באגד (חלקם החזיקו בכמה מניות) ו-110 חברי קיבוץ שהיו רשומים כחברי אגד.
כך הגדירו אז אנשי ההתיישבות העובדת את השותפות שנוצרה עם אגד לאחר העברת קווי "שירות החולה": "כשהכנסנו את ראשינו בעול התחבורה, לא הייתה לנו כוונה להבטיח רק קשר נסיעה סדיר, אלא להפעיל שירות שיתאים לצורת חיינו ולמעמדנו כאנשי האדמה... לא היו לנו רווחים מהענף הזה, ולא רווחים עמדו לעינינו, כיום אנו רואים שלא טעינו כשלקחנו את השירות לידינו... בהרגשה נעימה וביחס חברי הנני מציין את העברת השירות לידיים נאמנות, לידי אנשי "אגד"...
ומנגד פרסמה הנהלת "אגד" מנשר לחברים, שבו נאמר בין השאר: "האיחוד מהווה שלב נוסף בליכוד הכוחות ובהקמת תחבורה עברית בין-עירונית, כל-ארצית. הגליל שלנו עומד בעצם גידולו והתפתחותו. עמק החולה מחכה למתיישבים חדשים... ואנו, קואופרטיב "אגד", מוכנים לשרתם בכל התנאים ובכל הנסיבות".
מרדכי שיפמן, מוותיקי אגד (שחגג בימים אלה את יום הולדתו ה-98, עד 120!!! ומי שהיה בין השנים 1968-1977 דובר קואופרטיב אגד) מספר: "שתי יצירות מופת הקימו בוני הארץ: את הקיבוצים ואת הקואופרטיבים. אנשי רוח מכול העולם באו לכאן לראות וללמוד את התופעה. הקיבוצים אכלסו את מיטב הצעירים שעלו לארץ לבנות ולנטוע. עיקר עיסוקם של הקיבוצים היה בגאולת האדמה. אבל הם שלחו ידם גם בענפים אחרים ששירתו את הישוב באותה תקופה, ובהם הפעלת שירותי התחבורה הציבורית, שכן זה היה אחד הענפים החלוציים שהיישוב נזקק להם, ובהם גם הקיבוצים שחלקם התיישבו באזורים מרוחקים ומנותקים".
אהרון בלום, (90, וגם לו אנו שולחים איחולי בריאות ואריכות ימים) תושב ראש פינה, גם הוא מוותיקי אגד נזכר: "בגלל בעיות תחבורה בצפון החליטו שני קיבוצים - איילת השחר וכפר גלעדי להפעיל שרות הסעות שפעל כקואופרטיב שנקרא "שירות החולה". השנה הייתה 1933. קווי ההסעה פעלו בין שני הקיבוצים למטולה צפת וטבריה. והנהג הדומיננטי של הקו היה משה יזרעאלי מאיילת השחר.
מודל לחיקוי
אהרון זוכר את פעולת המחאה של תושבי כפר גלעדי נגד ההסכם בין אנשי מטולה ואגד, אבל הוא מוסיף - בכך נפתח עידן חדש במערכת היחסים בין אגד לתנועה הקיבוצית - הסכם שהיה טוב לכולם. לקיבוצים זה היה מקור הכנסה חיצוני נוסף, והעובדה שיש לקיבוץ נהג אגד משלו עם אוטובוס שיוצא לקו מוקדם בבוקר - היה בונוס לא קטן לקיבוץ
. לאגד היה ענין בכך שחבר קיבוץ, יתחיל את הקו מוקדם בבוקר במקום מגוריו בקיבוץ, ולא יהיה צורך לשלוח אוטובוס ריק לקיבוץ המרוחק, או להלין את הנהג בקיבוץ. המודל הזה אומץ, במהלך השנים הבאות באזורים נוספים בארץ.
המיזוג והסולחה בין הצדדים צוינו באירוע חגיגי גדול, שבו השתתפו ראשי מזכירות אגד ואורחים מהנהגת היישוב. נחום הורביץ, ממייסדי כפר גלעדי ומראשי "השומר", שהיה מנהל הזיכיון של "שירות החולה" אמר בדברי הברכה שלו: "הערב הזה מציין את הקשר בין המשק החקלאי שנכבש בעמל קשה, לבין שירות התח"צ שגם הוא נרכש בתנאים קשים מאוד".
כאמור, זו הייתה ההתחלה. במקביל לצפון - החלו גם קיבוצים במרכז ובדרום להצטרף לאגד. בין אלה היה גם קיבוץ גת, שבשנים 1947-1948, פעל בו קו של אגד לקיבוצים גת- גלאון באמצעות אוטובוס משוריין. נהג האוטובוס הזה היה צבי נהור, מקיבוץ גת שהיה חבר בדרום יהודה.
הנסיעה של האוטובוס הזה שוחזרה בשנת 2004. צבי היה אז בן 90 והמתין נרגש לאוטובוס בקיבוצו גת. כשהגיע האוטובוס, נהוג בידי אבינועם שכטר, הוא התיישב על מדרגות האוטובוס והעלה זיכרונות מהלילה שבין ה-17 ל-18 במאי 1948, שלושה ימים לאחר הכרזת המדינה ופלישת צבאות סוריה, ירדן ומצרים למדינה שאך זה הוקמה. באותו לילה פונו הילדים והנשים מהקיבוץ במבצע שכונה "מבצע תינוק". הילדים עד גיל 3 פונו במשוריין של צבי והמבוגרים יותר במשוריינים צבאיים.
הנסיעה המשוחזרת נעשתה באישורו של אריק פלדמן יו"ר המזכירות, ארז אלחנן מנהל משרדו ובסיועם של רון רטנר דובר אגד, ונח סלוצקי, מנהל המוזיאון ההיסטורי של אגד שהכשיר את המשוריין לאותה נסיעה.
משרתם של שני אדונים
אבל מי שחושב שלהיות גם חבר אגד (כשהמניה שייכת לקיבוץ) וגם חבר קיבוץ - היה דבר פשוט - טועה.
"חברי אגד" הקיבוצניקים היו מושא לקנאה בקרב חברי קיבוץ אחרים שראו בהם ג'ובניקים, שנהנים מ"תנאי שרות" שאין לחברי קיבוץ אחרים. חברי אגד "הרגילים" (שאינם קיבוצניקים) ראו בהם קבוצה של מיוחסים שבעיות היום יום, כמו שכר אינן מטרידות אותם משום שהקיבוץ דואג לצרכיהם ולכן הם לא חלק אינטגרלי של החברים שצריכים לדאוג גם לשיפור השכר.
הבדלנות של הקיבוצניקים חברי אגד באה לידי ביטוי גם בהקמת "ארגון חברי הקיבוצים באגד" בשנת 1950. בשנת 1965 חגג הארגון ברוב הדר ופאר מלאת 15 שנה לקיומו. באירוע שנערך בקיבוץ עין גב, עם בני המשפחות, סיפרו הקיבוצניקים על הבעיות שנתקלו בהם כאשר רצו להקים את הארגון: איך יוכלו לשבת יחד חברי קיבוצי השומר הצעיר עם חברי הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים כשיש ביניהם פערי אידיאולוגיה כה גדולים? אבל המציאות הוכיחה שעם רצון טוב- הכל אפשרי. נשות החברים קיטרו על כך שהבעלים, חברי אגד, נעדרו פעמים רבות מאירועים חגיגיים בקיבוץ, משום ששובצו בסידורי עבודה בסניפיהם.
גשר חי בין הקיבוצים ואגד
חבר מזכירות הארגון ואיש הנהלת אגד אליהו אלקלעי, משער העמקים, אמר בכינוס: "ארגון חברי הקיבוצים משמש גשר חי בין הקיבוצים לבין אגד ומהווה את החולייה המקשרת בשרשרת הקיבוצים התורמים את תרומתם בתפקידי התחבורה העברית המפוארת. ארגוננו עוזר לקיבוץ, עוזר לפרט, ולאגד בפתרון בעיות המופיעות מידי פעם, שומר שמירה קפדנית על אופיו הפועלי של מפעלנו ושוקד על הגשמת חזון חברת העובדים. שאננות וחוסר ענין הם הסכנה הרצינית ביותר לחברה. לכן מגבש הארגון, מפעיל ומדרבן חברים לקחת חלק בניהול המפעל ומשימותיו. נאבקנו ונאבק ביתר שאת על קיום העקרונות שעל יסודם קמה התנועה הקיבוצית הקואופרטיבית: שותפות, שוויון ערבות ועזרה הדדית"...
בכנס השתתף גם מרדכי עופר, חברת מזכירות אגד ולימים ח"כ. עופר אמר בדברי ברכתו: "הרומן בין התחבורה וההתיישבות העובדת התחיל, ונמשך הרבה זמן לפני הקמת ארגון נהגי הקיבוצים באגודה. אפילו קצת לפני חדירת אגד לכל מקום - והמבין-יבין. גם אז הבינה ההתיישבות העובדת כי תנאי ראשון לפיתוח מקום - הוא אמצעי קשר ותחבורה.
מאז ומתמיד מתפתחת הארץ בהתאם לקצב של פיתוח קווי התקשרות והתחבורה, יחד עם הקמת מפעלים הנושאים את עצמם ושניהם משפיעים זה על זה. בעולם זה שלנו קובע המספר- מספר האנשים ולא המשקל. אולם אצלנו באגד יש לאותם בחורים של ארגון הקיבוצים חשיבות מיוחדת עקב משקלם האיכותי הסגולי של הערכים שאותם הם מייצגים ומדגימים יום יום בעבודה מעשית וביחס שבינם לבין זולתם".
ביקורת וקנאה
אבל לא הכל היה חד וחלק. גם באותו כינוס אחד מראשי הארגון, אמיתי אמר: "מצבנו אינו קל כאשר ניתכת עלינו ביקורת מהבית ואנו חיים בהרגשה של אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי. ובמילים אחרות: בעיית הנאמנות הכפולה של חבר קיבוץ שהוא גם חבר אגד. את הקונפליקט הביע יפה וילי, חבר אגד מקיבוץ מעגן שכתב מקמה שהוקראה בכינוס: " ובכל זאת האמת חייבת להיאמר - כי כל חבר-חבר, אבל אני קצת אחר... כי איני רק חבר אגד שההגה לגביו סימן ההיכר והנשק, כי אני רבותי, גם חבר במשק...
אני שותף בשתי מסגרות שיתופיות: חבר במשק המגדל כל פרי ומגד וגם חבר אגד. ואם ארצה או לא - עם וגם בלי חשק - הרי בבית אני חבר אגד ובאגד חבר משק... במשק אני שומע טענות אינספור על אגד ובאגד - טענות שכנגד. באגד אני נלחם למען זכויותיי ובמשק אומרים – השגת בעצם יותר מדי... באגד אני משתדל לא לצאת מהכלים – ובמשק אני רוחץ כלים בימי מועד ושבת - סדרן התנועה מכאן וסדרן העבודה מכאן והשאלה לאן..."
אלצ'וק, חבר אגד וחבר קיבוץ דגניה ב', אמר באותו כנס כי "שחרורו של חבר הקיבוץ מדאגה לתוספת הכנסה חודשית מאפשר לו להיות ניטרלי ולפשר בבעיות הנוצרות בסניף בין הנהגים. לחבר קיבוץ שהוא עובד אגד ופורש לגמלאות - יש סיפוק בכך שהוא מביא למשק זכויות פנסיה".
אנחנו שווים יותר
אהרון בלום, עמו שוחחנו לצורך הכנת הכתבה, זוכר שהוא שהיה חבר אגד היחיד בסניף צפת, שלא היה קיבוצניק. "הייתה לי תחושה מסוימת של נחיתות בסניף מול החברים בני הקיבוץ. זה לא שלא היו בינינו יחסי חברות טובים - אבל בכל זאת הייתה לי תחושת נחיתות. הם קיבלו את ההחלטות ותמיד הייתה תחושה שהם דואגים יותר לעצמם. כאילו הם שווים יותר...
גם תהליך הקבלה של חבר קיבוץ כחבר לאגד היה פשוט יותר. הקיבוץ המליץ והמועמד היה עובר מבחן קל ומתקבל. הרגשתי שהשיטה הזו דוחקת במידה מסוימת את החברים הוותיקים שלא היו חברי קיבוץ. כך למשל חבר אגד שפרש - לא יכול היה לחזור ולהתקבל כחבר. אבל היה מקרה של חבר קיבוץ שהיה חבר אגד, והחליט לעבור לקיבוץ אחר. זה היה כרוך בפרישה מהחברות באגד, שכן המניה הייתה שייכת לקיבוץ. אבל בהתערבות הארגון של חברי הקיבוצים באגד - אפשרו לו להתקבל כחבר אגד מטעם הקיבוץ שאליו עבר. זה היה בלתי אפשרי לחבר רגיל".
אהרון מסביר את השותפות בין הקיבוצים לאגד בכך שלאגד היה ענין בזמנו, להכניס לקואופרטיב חברים בני קיבוצים, מה שהבטיח אפשרות לקיים קווי תחבורה לישובים מרוחקים ומבודדים שהיו בסביבות הקיבוץ. הנהגים האלה היו משאירים את האוטובוס בקיבוץ ובבוקר מוקדם מתחילים את הקו מקיבוצם. לקיבוצים היה אינטרס כלכלי בכניסה לאגד, שכן זה היה מקור הכנסה מכובד לקופת הקיבוץ.
שמעון אור, מנכ"ל ארגון גמלאי אגד, ומי שהיה מנהל משאבי אנוש באגד, מסביר את השותפות הזו: "זה היה אינטרס משותף של אגד ושל הקיבוצים. לקיבוצים הכניסה לאגד היוותה מקור הכנסה נוסף ואמצעי תחבורה זמין. מניה של אגד הייתה בזמנו "נכס צאן ברזל" ולכן הקיבוצים שמחו להחזיק במניות. היו לא מעט קיבוצים שהיו להם כמה מניות. השותפות הזו פתרה את בעיית הפעלת קווי תחבורה לישובים מרוחקים - ולכן השידוך עבד יפה. גם הנהגים, חברי אגד מטעם הקיבוצים אהבו את העבודה הזו.
הם העדיפו לעבוד בקווי השרות על פני נסיעות מיוחדות. הסיבה הייתה שהנהגים בקווי השרות קיבלו תוספת לשכר – מנקו (אחוז מסוים ממכירת הכרטיסים על ידי הנהג באוטובוס). הסכום הזה שהם קיבלו נותר בכיסם, בעוד שהמשכורת שלהם הועברה לקופת הקיבוץ והם קיבלו תקציב אישי כמו כל חבר קיבוץ.
לדבריו של שמעון אור - הרומן הזה הסתיים לדעתו מאותה סיבה - כלכלית. במהלך השנים מניית אגד איבדה מחינה וערכה. במקביל החלו שנים לא קלות לקיבוצים שנזקקו למזומנים, ולכן הם ניצלו את האפשרות לפדות את מניותיהם באגד. גם אגד מצידה העדיפה לצמצם את מספר החברים וזה כלל גם את הקיבוצים ולכן הייתה מוכנה לרכוש את מניות הקיבוצים. וכך הלכה והצטמקה תופעת בעלי הקיבוצים כבעלי מניות באגד - עד שהסתיימה".
צביקה וינשטוק מצא בארכיון מכתב שנשלח לאגד על ידי קיבוץ מעלה החמישה בשנת 1960 ובו מבקש הקיבוץ "לפדות 50 ימי חופשה מתוך חשבון ימי החופשה של חברנו קרון אליעזר מספר 681". הבקשה מנומקת בכך שהקיבוץ נקלה "למצב מיוחד בגלל שנת הבצורת ולכן הכספים נחוצים לו בצורה דחופה..." (אגב: לאליעזר הייתה באותה עת יתרה של 197 ימי חופשה...)
הפרק הזה בתולדות אגד היה אחד הנדבכים החשובים בפיתוחה של התחבורה הציבורית החלוצית בישראל תוך שיתוף פעולה ושותפות עם הקיבוצים, שעל חלקם ביישוב הארץ ועיצוב גבולות המדינה - אין חולק. שותפות שהיא מפואר של חלוציות בתולדות הציונות.