יום העצמאות ה-72 למדינת ישראל כבר מאחורינו. גם יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, שבו לראשונה לא נערכו טקסי הזיכרון בבתי העלמין הצבאיים בשיתוף משפחות החללים - עבר גם הוא. הטעם המר של יום הזיכרון הזה והוויכוח הציבורי שעוררה החלטת הממשלה על האופן שבו צוין השנה - ילוו אותנו כנראה שנים רבות.
המחלוקת הזו הזכירה לנו ויכוח אחר ישן יותר שנוגע לאגד: מי היה האוטובוס הראשון שנפגע במלחמת העצמאות, ואשר היה בעצם הטריגר לפרוץ המלחמה, ומי היו הקורבנות הראשונים מקרב נוסעי התחבורה הציבורית.
על דבר אחד אין ויכוח: מלחמת העצמאות פרצה בעקבות תקיפתם של שני אוטובוסים של אגד בתאריך 30.11.1947 (יום לאחר הכרזת האו"ם על החלוקה של ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר) בהפרשי זמן קצרים, סמוך לכפר הערבי פג'ה בכביש הישן שבין פתח תקווה ללוד, במקום שבו נמצאת כיום תחנת דלק בצומת נחלים.
מי היה המותקף הראשון?
במשך שנים רבות מקובל היה לחשוב שהאוטובוס שסימן את פתיחת המלחמה היה אוטובוס שנשא לוחית רישוי מספר 2094 ואשר יצא בשעה 7.30 בבוקר מנתניה בדרכו לירושלים, עמוס בנוסעים. נהג האוטובוס היה אריה הלר אז בן 32 (לימים חבר הנהלת אגד). כשהגיע האוטובוס הזה לאזור הכפר פג'ה יצאו מולו 3 ערבים חמושים שאותתו לו לעצור. הנהג אריה הלר חשב שהם רוצים לעלות לאוטובוס כדי לנסוע לירושלים, החל להאט אבל בסופו של דבר החליט לא לעצור – אלא שאז שלף אחד הערבים תת מקלע והחל לרסס את האוטובוס כשאליו מצטרפים ערבים נוספים שארבו בשני צידי הדרך.
הנהג שנפצע מהירי איבד את שליטתו על האוטובוס והוא ירד לשוליים ושקע בבוץ בצד הדרך. כמה נוסעים פרצו החוצה בניסיון למצא מחסה חלק התחבאו מאחורי האוטובוס וחלק רצו לכיוון פרדס סמוך ליד הדרך. אחד התוקפים נכנס לאוטובוס ולקח את תיקו של הנהג ובו 19 לא"י. בראותו את אחד הנוסעים שלום וואלד מנסה לעזור לאשתו הפצועה, ירה בבעל והרגו.
בהתקפה על אוטובוס זה נהרגו חמישה נוסעים תושבי נתניה וירושלים: אסתר ויס כבת 30 מרחוב המלך ג'ורג' 10 בירושלים. הירש שטרק בן 70 מבעלי ההון בנתניה, שלום ואלד יערי בן 45 פועל יהלומים מנתניה, חיה ישראלי בת 24 מנתניה ושושנה מזרחי-פרחי בת 22 מרמת טיומקין, שושנה נסעה אל ארוסה בירושלים ועמדה להינשא לו תוך ימים ספורים. בהתקפה נפצעו תשעה נוסעים בין הפצועים דבורה יערי, אשתו של שלום ואלד שנהרג כשניסה להגן עליה (היא נפטרה מפצעיה לאחר זמן לא רב), אריה הלר, פריץ ברגר, מאיר איזקוביץ, שעבד בים המלח, יוסף ויץ, מנדל פיש ונוספים. זמן לא רב אחר כך עבר במקום משוריין בריטי אולם הוא לא סייע על-פי עדויות הנוסעים בטיפול משמעותי ובפינוי הפצועים.
נהג האוטובוס אריה הלר שנפצע כאמור בהתקפה היה דמות מוכר לוותיקי נתניה. בשנות ה-40 נהג להסיע תלמידים כל בוקר מעין התכלת לנתניה, לבתי הספר. אחת מהתלמידות שנסעו עם הלר, מספרת שהיה עוצר בדרך לילדים שהיו מאחרים להגיע לתחנה. כשנפצע ושכב בבית חולים, כך מספרת אותה תלמידה, נסעו הורי התלמידים לבקרו.
טוען נוסף ל"כתר"
כאמור, במשך שנים היה מקובל לחשוב שההתקפה על האוטובוס הזה הייתה "הסמן הימני" לפתיחת מלחמת העצמאות והקורבנות של אותה מתקפה - היה ראשוני ההרוגים של מלחמת השחרור.
אבל כנראה שדווקא אוטובוס אחר של אגד היה הראשון שהותקף. בתחקיר שערכה חיה מן שמולביץ ואשר נמסר לבית יד לבנים בבנימינה ערב יום הזיכרון האחרון מתברר הסיפור הבא: באותו יום ה-30 בנובמבר 1947 יצא מחדרה בשעה 7 בבוקר אוטובוס אחר שמספרו 3344 גם הוא לכיוון ירושלים. את האוטובוס הזה נהג טוביה הורוביץ (אחיו של נחום הורוביץ מאנשי השומר וקיבוץ כפר גלעדי). טוביה היה פייטר אמיתי, חבר בחוליה שחיסלה את קצין המשטרה הערבי תופיק ביי שנחשד בסיוע לרצח העולים ב"בית-העולים" במאורעות תרפ"א ביפו.
בהגיע האוטובוס סמוך לכפר פג'ה נורו לעברו ממארב של כנופיה ערבית כמה צרורות של יריות. הנהג טוביה לא איבד עשתונותיו האיץ ברכבו. אבל כתוצאה מהיריות נהרגה הנוסעת נחמה (נטקה) זלטובסקי הכהן שישבה בשורות הראשונות כדור חדר למצחה. נחמה בת ה-46 חזרה מביקור בבנימינה שם התגוררה עם בעלה שמעון הכהן קצין בצבא הבריטי תושב בנימינה. השניים נישאו שנתיים קודם לכן. נחמה הייתה חברת "ההגנה" וברוב ימות השבוע התגוררה בירושלים שם עבדה כלבורנטית בבית החולים הדסה בהר הצופים והייתה פעילה בשירות הרפואי של 'ההגנה' בירושלים.
לפי עדויות של הניצולים מהאוטובוס של הלר, שיצא מנתניה כרבע שעה אחרי האוטובוס של הורביץ שיצא מחדרה - האוטובוס החדרתי הנהוג בידי טוביה הורוביץ עקף בדרך את האוטובוס הנתנייתי והוא זה שנקלע ראשון למארב. כ-20 דקות אחריו הגיע למקום האוטובוס של הלר מנתניה שנהגו לא ידע על התקרית הקודמת והותקף גם הוא.
החלל הראשון של מלחמת העצמאות הייתה לפי גרסה זו נחמה הכהן זלוטובסקי והאוטובוס הראשון של אגד שהותקף היה אוטובוס 3344 זה שבו נהג הורביץ. אגב בין נוסעי אוטובוס זה היה מרדכי אולמרט אביו של אהוד אולמרט, שלמזלו לא נפגע. לימים הוא נבחר כחבר בכנסת ישראל. הנהג טוביה הורביץ הצליח לפי עדויות, תוך גילוי תושייה, להסיע את האוטובוס עד לנמל התעופה לוד שם טיפלו בפצועים. לזכרם של שבעה ההרוגים בשתי המתקפות הללו הוקמה אנדרטת זיכרון בצומת נחלים.
יוחנן לייב, איש מושב נחלים שהסיפור הזה נגע לליבו החליט לפעול להקמת האנדרטה הזו ואף פעל לכך שנטקה זלטובסקי שנקברה בהר הזיתים בירושלים תוכר כחלל צה"ל משום שהייתה חברת ההגנה ושעל קברה יונחו בימי הזיכרון הרשמיים לחללי צהל נר זכרון ודגלון של המדינה ושמה ייזכר כחלל הראשון של צה"ל במלחמת העצמאות.
במקביל הוקמה בסוף שנות ה-80 עמותה להנצחת שמם של נפגעי שני האירועים הללו. בעמותה היו חברים העיריות של נתניה וחדרה, המועצה האזורית חבל מודיעין, מושב נחלים (יוחנן לייב) אגד, החברה להגנת הטבע ובני משפחות הנופלים. החל משנת 1987 נערכים ליד האנדרטה טקסי זכרון ב-30 בנובמבר לזכרם של הנופלים.
יוחנן אינו מרפה עדיין מהסיפור ומבקש מכל מי שיודע משהו על אירוע התקיפה הזה ליצור אתו קשר ולהוסיף נדבך לסיפור. הטל. שלו 054-3379209.
על-פי מידע של שירות הידיעות של "ההגנה", ועל-פי מה שנכתב בשלט ההנצחה, את שני האוטובוסים תקפו אנשי כנופייתו של סיף א-דין אבו קישק שביצעה בליל ה-8 באוגוסט 1947, גם את הפיגוע בקפה גן הוואי ליד גשר הירקון בתל אביב. בן ההרוגים ברצח בקפה גן הוואי היה השחקן מאיר תאומי (טימן), אביו של השחקן עודד תאומי. בסופו של דבר במהלך מלחמת העצמאות גורשו תושבי כפר אבו קישק מהאדמות אליהם היגרו במאה ה-18 מצפון סיני לאדמות השרון הדרומי ועמק חפר.