מאת בני ברק
בפרוס חג הפסח, וכאשר בעוד ימים אחדים ייסוב עם ישראל לשולחן הסדר ונרבה לספר ביציאת מצרים - אי אפשר שלא להיזכר בכך שגם תולדות אגד שזורות בקשר אמיץ למצרים, או אם תרצו ליציאת מצרים..
אמנם אין מדובר אותה יציאת מצרים שאותה הנהיג משה רבנו ואשר נמשכה 40 שנה – אלא ביציאת מצרים אחרת, זו של קו 100 שאגד הפעיל לסירוגין בין תל אביב לקהיר בשנים 1982 ועד לשנת 1996- אז נערכה "יציאת מצרים" האחרונה של הקו שהנסיעה בו אמורה הייתה להמשך כשבע וחצי שעות, אבל בפועל נמשכה יציאת מצרים של האוטובוסים בקו הזה בין 11-19 שעות...
נכון שיש הבדל גדול בין שתי יציאות מצרים הללו. הראשונה הייתה יציאה מ"בית העבדים" במצרים לעבר הארץ המובטחת לאברהם אבינו ארץ כנען כשהמצרים של פרעה רודפים אחרי היוצאים- וטבעו בים. השנייה, זו של אגד, בשנת 1996 - הייתה תוצאה דווקא של הסכם שלום בין שתי המדינות שכפועל יוצא ממנו הופעל קו האוטובוסים בין תל אביב לקהיר- שזכה לכינוי "קו השלום"- אבל כלמרבה הצער של מסחרית.
השריד האחרון
אם ההיסטוריונים והארכיאולוגים חלוקים בדעותיהם לגבי סיפור יציאת מצרים של משה ובני ישראל, ומתקשים למצוא הוכחות היסטוריות לאותו סיפור - אנחנו הצלחנו למצוא שרידים היסטוריים לסיפורו של קו 100 שאכן היה...
כך הצלחנו לאתר את האוטובוס האחרון והיחיד שנותר מבין ארבעה האוטובוסים שפעלו מטעם אגד בקו הזה (גם המצרים הפעילו אוטובוסים משלהם שעשו את דרכם מקהיר לתל אביב) והצלחנו גם לאתר את מי שהיה אחראי להפעלת הקו- אבינועם שכטר, כיום גמלאי של אגד בן 73 שבתקופה הרלבנטית שימש כמנהל מחלקת צמ"ת ("צוות מחשוב והגדרות תנועה").
אז מה טבעי יותר מאשר להחזיר את אבינועם 47 שנים לאחור, ולהפגיש אותו עם האוטובוס של קו 100 ששוכן למנוחת עולמים "מחוץ לגדר" המוזיאון ההיסטורי של אגד בחולון משום שבשטח המגודר של המוזיאון אין מקום לשכנו...
במשרדו המאולתר של נח סלוצקי, שנבנה, איך לא, בשלדה של אוטובוס ישן - נפגשנו עם שכטר, שאגב לא נטש את ההגה והוא מלמד נהיגה במכללה של אגד.
"לאחר הסכם השלום שנחתם בין נשיא מצרים אנואר סאדת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין החלו שיחות בין שתי הממשלות על הידוק הקשרים ביניהן ויציקת תוכן להסכם השלום.. אחד הרעיונות שהועלה היה הפעלת קו אוטובוסים בין תל אביב לקהיר מה שיקל ויעודד את התיירות בין שתי המדינות. החלו דיונים בין שתי המדינות כאשר לנו באגד היה ברור שמי שיפעיל את הקו תהיה אגד - המוביל הלאומי של ישראל. לאגד היה רישיון היסטורי להפעלת קווי אוטובוס למדינות ערב שלא ניתן היה לנצלו עד לחתימת הסכם השלום עם מצרים, ומשנתם הסכם השלום והוחלט על הפעלת קו אוטובוסים- היה ברור לנו שאנו נפעיל אותו - נזכר אבינועם שכטר. מצד המצרים נבחרה חברת האוטובוסים "איסט דלתא" להפעיל את הקו. אלא שלאחר שהחלו מגעים ראשונים בין הצדדים – הודיעו לנו שהוחלט בממשלה להוציא את הפעלת הקו למכרז - כדי לאפשר גם לחברות תיירות להתמודד על הפעלתו... אנחנו התנגדנו.
טענו כי גם בהתאם להסכם שנחתם בזמנו עם שר התחבורה חיים לנדאו הוחלט שבפיתוח קווים בינעירוניים תינתן עדיפות לאגד ובקווים עירוניים לדן. לפיכך טענו שלפי כל ההסכמים הפעלת הקו החדש צריכה להימסר לאגד. איימנו גם שלא נשתתף במכרז. אבל לאחר שורה של מגעים – הוחלט באגד להשתתף בכל זאת במכרז שכן היה די ברור שהסיכוי שלנו לזכות בו הוא גבוה מאוד. ואכן זכינו במכרז להפעלת הקו.
בעקבות הזכייה שלנו הגישה חברת טיולי הגליל עתירה לבית המשפט העליון שטענה שהמכרז היה תפור על אגד. אבל העתירה נדחתה על הסף - מספר שכטר. נציגי שתי החברות אגד ואיסט דלתא נפגשו והחלו דיונים מעשיים על הפעלת הקו. מטעם אגד השתתפו במו"מ שלמה לוין, אז יו"ר מזכירות אגד, איצ'ה מנחם, ואמנון הרשטיק גם אני הייתי בסוד העניינים", מספר אבינועם שכטר.
"ערבית - קשה שפה..."
אפרים נתנאל שהיה באותן שנים מנהל ההתחשבנות מול הממשלה צורף אז למשלחת שיצאה לקהיר לניהול המו"מ בין היתר בשל היותו יליד בגדד ודובר ערבית. בזיכרונותיו הוא מספר על מו"מ "מצחיק" במונחים של היום:
"זה היה מו"מ די קשה. אנחנו רצינו לקבוע מחיר זול ככל האפשר לכרטיס הנסיעה ואילו המצרים דרשו מחיר גבוה יותר. בסופו של דבר נקבע בהתערבות הדרג המדיני - מחיר אמצע שהיה מקובל על שני הצדדים. בשל פערי המחירים בתחבורה הציבורית בין שתי המדינות מה שנחשב אצלנו למחיר נמוך - נחשב אצלם למחיר גבוה כותב נתנאל". בסופו של דבר נקבע המחיר בהתערבות הממשלות – 18 דולר לכיוון אחד ו-32 דולר לכרטיס הלוך ושוב.
אמנם לשני הצדדים היו חוזים מוכנים לחתימת ההסכם אבל השיח בין הצדדים דמה לשיח של חרשים-אילמים: נציגי המשלחת הישראלית דיברו אנגלית, לא ממש רהוטה בלשון עדינה. גם שליטתם של המצרים באנגלית הייתה בסיסית. "אני חששתי קצת עם הערבית שלי – שפה שבה לא השתמשתי זמן רב", מודה נתנאל. "הגעתי לארץ כילד ולא ממש השתמשתי בשנים האחרונות בשפה. לכן העדפתי להסתיר מהצד שכנגד את העובדה שאני דובר ערבית. במהלך המו"מ שהתנהל באנגלית נהגו נציגי שני הצדדים לעצור ולהתייעץ, בעברית או בערבית ולהסביר – כל אחד למשלחתו מה בדיוק הבין מדברי הצד האחר...
בשלב מסוים - מספר נתנאל הצגתי לאנשי המשלחת המצרית באנגלית את ההצעה הישראלית והם החלו לדון בה בערבית. הקשבתי לדיון שלהם והבנתי שהם לא ממש הבינו את דברי. ואז לא יכולתי להתאפק והסברתי להם הם טעותם בערבית. הם היו המומים מכך שאני מדבר ערבית...
בדיעבד מספר נתנאל בזיכרונותיו העובדה שההסכם נכתב ונחתם בשתי שפות - עברית וערבית שיחק לטובתנו ברבות הימים. העותק הערבי שקיבלנו היה כתוב בצורה רשלנית. אני שחזרתי אותו במלון והוספתי סעיף שאמר שאם אחת החברות מבקשת לייקר את תעריף הנסיעה והחברה השנייה אינה מגיבה תוך חודש - התעריף יעלה. המצרים לא שמו לב לשינוי הזה. ואכן לאחר שנת הפעלה המצרים ביקשו לייקר את תעריפי הנסיעה. הם שלחו פניה באמצעות הדואר הפנימי שהופעל בין שתי החברות באמצעות נהגי האוטובוס בקו. אלא שהבקשה הזו נשכחה באחת המגירות בתחנה המרכזית בתל אביב. לאחר חודש הודיעו המצרים כי מאחר שלא התקבלה התנגדות- התעריף יעלה בתחילת החודש הבא. זה התאים לנו משום שהקו היה בקושי מאוזן. אילו היינו מבקשים ממשרד התחבורה אישור להעלאת התעריפים- לא היה סיכוי לקבל אישור... וכך הועלה התעריף כחלק מאותו סעיף שהוכנסו לחוזה בתום לב, רק בתוך שאיפה לשלמות", כותב נתנאל...
נסיעת בכורה שנמשכה 19 שעות
כך או כך: ב-29 באפריל 1982 נחנך קן 100 לקהיר בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב בנוכחות שרי התחבורה (חיים קורפו) ושר התיירות גדעון פת, חברי כנסת, חברי מזכירות אגד, הקונסול המצרי בתל אביב ואורחים רבים. הקו החדש היה קו יומי שהופעל בימים הזוגיים על ידי אגד ובימים לא זוגיים על ידי איסט דלתא.
להפעלת הקו רכשה אגד 4 אוטובוסים מדגם מרצדס 303 שהותקן בהם תא שירותים בגלל הנסיעה הארוכה. "האוטובוסים יצאו מהתחנה המרכזית הישנה ומסלולם עבר דרך כביש 4 עד למעבר הגבול ברפיח ומשם למעבר בנקודת הפיקוח בקנטרה שעל גדות תעלת סואץ שם עלו האוטובוסים על מעבורת וחצו את התעלה לגדה השנייה. סוף המסלול היה בתחנה המרכזית עבסיה בקהיר. ברפיח היה עולה לאוטובוס מאבטח מצרי עד לתחנה הסופית בקהיר.
ביקוש גדול של... נהגים
"נהגים רבים רצו לנהוג בנסיעת הבכורה הזו ולהיות חלק מההיסטוריה של אגד. לנסיעה הראשונה קיבלנו 3 ויזות נהג - נזכר אבינועם שכטר. נדמה לי שברל'ה (דב קוחניק) היה הנהגים הראשונים שנהגו בקו אבל איני בטוח", אומר שכטר.
לנסיעת הבכורה הצטרפו גם חברי כנסת ועיתונאים וכן נוסעים שרכשו כרטיסים כדי להיות חלק מההיסטוריה. שני אוטובוסים יצאו לדרך - האחד של ה-VIP (עיתונאים, חברי כנסת ומכובדים אחרים) ושני של נוסעים רגילים. הנסיעה הייתה אמורה להמשך שבע וחצי שעות. בפועל היא נמשכה 19 שעות (!!!) מתוכן 11 שעות של המתנה במסוף הגבול ברפיח ועל גדות תעלת סואץ...
בהסכם בין שתי החברות נקבע שכל חברה תדאג לטפל באוטובוסים של החברה האחרת כאשר הם מגיעים לתחנתם הסופית בתל אביב או בקהיר, ולאירוח הנהגים". הנהגים המצריים גילו מהר מאוד את שוק התקווה ונהגו לקנות שם תפוחי עץ ובננות. הנהגים הישראלים גילו את השווקים הזולים של קהיר מה שהוליד כפי שנספר בהמשך גם תופעות לא ממש נעימות", מספר אבינועם.
דלק רוכשים באל עריש
פערי המחירים בין מצרים לישראל התבטאו גם במחירי הדלק. "למדנו מהר שמחיר הדלק המצרי זול משמעותית מהמחיר בישראל. לפיכך נהגנו לתדלק את האוטובוסים שלנו שיצאו לקהיר בכמות דלק שתספיק להם להגיע לאל עריש, ושם תודלקו האוטובוסים בדלק מצרי זול משמעותית. כך היה גם בדרך חזרה: תדלוק באל עריש...
אבינועם מספר שהיה ביקוש גדול של נהגים לקו הזה. "בדיעבד הבנתי למה...", הוא מספר. באחד מימי שישי לקראת שעות אחרי הצהרים המאוחרות קיבלתי טלפון מפקיד הקבלה במוסך שבו טופלו האוטובוסים. הוא אמר לי שהאוטובוס שלנו שיצא מקהיר בבוקר - לא הגיע למוסך ואין לו מושג היכן הוא... שאל אם לי ידוע משהו.
צלצלתי מיד למסוף רפיח כדי לשמוע מה ידוע להם על האוטובוס שנעלם. התשובה שקיבלתי הדהימה אותי. "האוטובוס חולט על ידי המכס בגלל ניסיון הברחה" - השיבו לי. הרמתי מיד טלפון לסניף שלנו באשקלון וביקשתי שישלחו אוטובוס למסוף כדי להסיע את הנוסעים לביתם. במקביל תפסתי מונית וביקשתי מהנהג להסיע אותי למסוף רפיח. הגעתי למקום בסביבות השעה 7 בערב. במקום נותרו שני נהגי האוטובוס אחד ירושלמי והשני תל אביבי. איש המכס אמר לי שהם מסרבים לדבר, אבל בבדיקה שנערכה באוטובוס התברר שמישהו לקח מאוד ברצינות את ההבטחה שנתן בורא עולם לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, כאשר סיפר לו שצאצאיו, בני ישראל יהיו גרים בארץ לא להם ו"עבדום ועינו אותם 400 שנה" – אבל הבטיח בורא עולם - "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".... אז אמנם, באיחור גדול, החליטו הנהגים שצריך לממש את ההבטחה של "יציאה ברכוש גדול ממצרים": הם דאגו לפרק את תעלות מיזוג האוויר באוטובוס ולתחוב לתוכן עשרות מעילי עור שנרכשו במצרים במחיר זול מאוד במצרים, כדי להעבירם לארץ ולמכרם כאן ברווח לא מבוטל...
הבנתי, מספר אבינועם, שהם לא היו הראשונים ולא היחידים לעשות זאת מה שהסביר אולי את הביקוש הגדול של הנהגים לקו הזה... ניסיתי לברר מי משני הנהגים היה האחראי להברחה - אבל שניהם המשיכו לשתוק. הודעתי להם שכל יום שהאוטובוס יעמוד מחולט במכס - הם יחויבו אישית בתשלום עלות של ויזה עבור האוטובוס כאילו שכרו אותו. בנוסף הם יחויבו בכל ההוצאות הנוספות שנגרמו ויגרמו לאגד בגין ההברחה הזו". ואז נשבר אחד הנהגים והתפרץ לעבר הנהג השני בזעם: " אמרתי לך שאיני רוצה לקחת חלק בזה. תיראה איך סיבכת אותי"... העברתי את "היזם" לאנשי המכס. למיטב זכרוני הנהג לא סולק מאגד אבל הועמד למשפט ושילם קנס כבד..."
מכשיר ניטים ודולרים מזויפים
במקרה אחר מספר אבינועם, גילינו באוטובוס שהגיע למוסך מכשיר ניטים. הנהג הוזמן לברור וסיפר כי הוא נהג לפרק את חלקו האחורי של בית המזגן, בחלקו החיצוני של האוטובוס, שמחובר בניטים להטמין שם מעילי עור ולחזק מחדש את אותו מכסה פח באמצעות מכשיר הניטים... שהרי מי היה מעלה בדעתו שמאחורי מכסה מחובר בניטים מסתתר הרכוש גדול שעמו יוצאים ממצרים...
נתנאל כתב בזיכרונותיו על מקרה אחר שבו נהג של אגד בקו 100 נעצר במצרים בתואנה שהוא ניסה להפיץ או לשלם בדולרים מזויפים. הנהג טען שאת הדולרים רכש בבנק. למזלו הטוב הוא שוחרר לאחר מספר ימים. עם קצת פחות מזל הוא יכול היה לבלות שנים ארוכות בכלא המצרי.
כשל מסחרי
כך או כך - הקו הזה היה אולי בבחינת בשורה מדינית, אבל היה רחוק מלהיות הצלחה כלכלית. מספר הנוסעים הלך וירד כאשר מהצד המצרי כמעט ולא היו תיירים שכן מחיר הנסיעה (18 דולר לצד אחד או 32 דולר הלוך ושוב היה גבוה עבורם). בנוסף לכך הנסיעה המתישה שנמשכה שעות רבות מעבר לזמן המוצהר של שבע וחצי שעות הבריח נוסעים שהיו חייבים להגיע לקהיר לטיסות שהפעילה חברת איר סיני ואשר קיצרה מאוד את זמן ההגעה.
בשלב מסוים הועברה הפעלת הקו על ידי משרד התחבורה לחברת דן, שגם היא התייאשה ממיעוט הנוסעים בקו, ובשנת 1987 הוקפאה פעילותו לשנתיים. היא חודשה על ידי אגד בשנת 1990 אבל לא בתדירות יומיומית, עד שפסקה לגמרי בשנת 1996 מחוסר רווחיות.
בשנת 2006 היו ניסיונות הדברות לחידוש פעילות הקו בין שר התיירות דאז אברהם הירשזון לבין מקבילו המצרי - אבל השיחות הסתיימו מהר, ללא תוצאות לאחר שהתברר שמעבר רפיח נסגר לתנועת ישראלים והדרך היחידה להפעלתו הייתה דרך מעבר טאבה – מה שהיה מאריך את זמן הנסיעה הרשמי ל-14 שעות ומייקר מאוד את מחיר הנסיעה. היה ניסיון של חברה פרטית להפעלת הקו הזה במחיר של 110 דולר דרך דימונה – אבל גם הניסיון הזה כשל כלכלית.
מי שרוצה כיום להגיע באוטובוס לקהיר - צריך לעבור את מעבר הגבול בטאבה ולעלות בצדו המצרי של המעבר על אוטובוס מצרי שמגיע לקהיר.
האוטובוס ההיסטורי ממתין למקום במוזיאון
את האוטובוס ההיסטורי – האחרון שנותר לפליטה מקו 100 - גילינו חונה מול שער הכניסה
למוזיאון ההיסטורי של אגד בחולון. "אין לנו מקום פנוי בשטח המגודר של המוזיאון ולכן אנו נאלצים להחנות אותו במגרש החניה הצמוד" מתנצל נח סלוצקי מנהל המוזיאון. דלתות האוטובוס סגורות בשרשרת. נח מסיר אותה ואבינועם ואני נכנסים לאוטובוס. אבינועם אמנם לא הסיע אף פעם את האוטובוס הזה לקהיר אבל לא שוכח את התור הגדול של נהגים שהתדפקו על דלתותיו וביקשו לנהוג בקו כדי להגיע לקהיר.
אבינועם מעיף מבט למעלה, לעבר תעלות מיזוג האוויר ומסביר לי: "כאן בתוך התעלות הללו היו מבריחים מעילי עור שנרכשו בזול במצרים ומוכרים אותם בישראל. היו נהגים בעלי יוזמה בימים ההם", הוא אומר בחיוך... אני עורך סיור באוטובוס, שראה ימים יפים יותר בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, ומגיע לתא השירותים שהותקן בו בגלל הנסיעה הארוכה. פותח את דלת התא ומצלם.
אבינועם: "הנוסעים העדיפו לא להשתמש בתא השירותים הזה בגלל הצחנה. זה תא שירותים כימי, והחומר הכימי שהוכנס לתוכו גרם בעצמו לריח חריף ובלתי נסבל. בנוסף לכך, בעיקר בצד המצרי- לא ממש דאגו לנקות אותו כפי שצריך ולעיתים אפילו לא רוקנו אותו כלל. אז רוב הנוסעים העדיפו להתאפק ולעשות את צרכיהם בתחנות ההתרעננות בדרך בסיני, שגם שם השירותים לא היו משהו, או בצדי הדרך", אומר אבינועם.
"אין ספק שקו 100 היה הרפתקה מעניינת בתולדות אגד. חשבנו בהתחלה שלקו הזה יש סיכוי ואפילו הזמנו במפעל הארגז אוטובוסים נוספים עם שירותים כדי להכניסם לשרות בקו. אלא שכאמור די מהר התברר שלקו הזה לא הייתה הצדקה כלכלית. פתיחת קו טיסות סדיר לקהיר שקיצר מאוד את זמן הנסיעה סתם לגמרי את הגולל על הקו הזה. סיבה נוספת: המצרים הערימו קשיים רבים על אזרחי מצרים שביקשו להגיע לישראל בקו הזה התחקירים ובמתן אישורי יציאה. לכן כמעט שלא היו תיירים מצרים.
בכל מקרה לאוטובוס שהוא "אחרון המוהיקנים" של הקו הזה מגיע כבוד גדול יותר מזה שהוא זוכה בו כיום. בכלל מדינת ישראל היא זו שצריכה לדאוג לשימור האוטובוסים ההיסטוריים של אגד לקחת על עצמה את אחזקת המוזיאון הזה שבו מוצגת ההיסטוריה של התחבורה הציבורית בישראל במשך 85 השנים האחרונות. הלב נצבט לראות את מצב התחזוקה של הכלים ההיסטוריים הללו. למזלנו יש לנו את מנהל המוזיאון נח סלוצקי שעושה הכל כדי לשמר את ההיסטוריה הזו ככל שהוא יכול - אבל המשימה של השימור צריכה להיות ממלכתית ובמימון של ממשלת ישראל", הוא אומר לנו כשהוא יושב במושב הנהג של השריד האחרון של קו 100.