מאת צביקה וינשטוק
בעקבות הכתבה על הקואופרטיבים לתחבורה במלחמת העצמאות שפורסמה בעיתון שלנו "דרייבר" פנה גמלאי האגודה שמעון צפניה לארכיון ההיסטורי וסיפר על מקרה בו הותקף בתקופה שעבד בקואופרטיב ''המקשר'' בשנת 1948. בביתו בשכונת קריית משה בירושלים סיפר צפניה, דור שני ב"המקשר" (אביו משה שווילי היה ממייסדי הקואופרטיב )את סיפורה של אותה נסיעה.
"התחלתי לעבוד בחופשת הקיץ במוסך תלפיות שבו עבד גם אבי בגיל 14. בתום חופשת הקיץ ביקשתי מהורי להמשיך לעבוד במסוך כחניך וקיבלתי את הסכמתם בתנאי שבשעות הבוקר אמשיך בלימודי. הייתי מתחיל את העבודה בשעה 14 ועובד עד שעות הלילה. במהלך עבודתי למדתי גם נהיגה ובגיל 18 קיבלתי רישיון לאוטובוס מהפקח האנגלי במשרד הרישוי המנדטורי. העבודה שלי התפצלה בנהיגה בקווי השרות ועבודה במוסך. כבר כחניך בזכות הידע שצברתי בתחום חלקי החילוף קיבלתי מהנהלת ''המקשר'' מינוי של מנהל מחסן החלקים שאותו הקמתי וניהלתי גם אחרי האיחוד עם ''אגד'' ועד ליציאתי לגמלאות".
"בתקופת מלחמת העצמאות החלו תושבי השכונות הערביות שבהם עברו האוטובוסים שלנו שנסעו לשכונות המרוחקות כתלפיות מקור חיים והר הצופים- להתנכל לאוטובוסים שלנו. כדי לחלק את הסיכון הוחלט בישיבת הנהלת הקואופרטיב שבכל יום ייסע נהג אחר בקווים האלה ולשם כך גויסו גם העובדים האחרים שהיה להם רישיון לנהיגת אוטובוס. וכך ביום אחד בתאריך 25.2.1948 מצאתי את עצמי משובץ יחד עם אברהם יהלומי בנסיעה למקור חיים. האוטובוס שבו נסענו באותה נסיעה - נזכר שמעון, היה אוטובוס שהותאם בימים רגילים להסעת נפטרים. בכל אחת מדפנותיו הותקן ספסל ארוך, והוא היה מצויד בדלת אחורית דרכה הוכנסה גופות הנפטרים. בעת ההיא עדין לא היו כלי רכב יעודים להלוויות ואת השירות הזה נתן בירושלים קואופרטיב ''המקשר''.
כשהחלו למגן אוטובוסים שנסעו באזורים מועדים להתקפות של פורעים ערבים - מיגנו גם את רכב ההלוויות והותקנו בו מחדש כסאות רגילים. בבוקר ה-25 לפברואר 1948 יצא האוטובוס ממרכז העיר לכיוון שכונת מקור חיים שבתוכו אנשי ההגנה ואספקה למגני השכונה. אני נהגתי ברכב ואברהם יהלומי היה נהג המשנה. כשהגיע האוטובוס למקום שמוכר כיום כצומת הרחובות פייר קניג ורחוב יהודה- פניתי כדי להיכנס לשכונת מקור חיים. לפתע שמענו פיצוץ עז.
התברר שעלינו על מוקש שהוטמן בדרך. האוטובוס ספג חבטה עזה. מכלליו בתחתית המרכב התפרקו כתוצאה מהפיצוץ והוא נעצר. ואז נפתחה עלינו אש של הפורעים שהתמקמו בקרבת מקום. הנוסעים שיצאו מהרכב תפסו מחסה בצדי הכביש, לעזרת המותקפים חשו מגני השכונה שהחלו לירות לכיוון מקורות הירי של הפורעים בעוד שאנו הנהגים נשארו לשבת באוטובוס, היות והיה ממוגן בלוחות פלדה. הייתי משוכנע, נזכר שמעון שככה לא נפגע. אבל כדור שנורה לעבר האוטובוס פגע במיכל הדלק והאוטובוס התחיל להתלקח.
יהלומי התעשת לפני ואמר לי שמעון בוא נצא מהאוטובוס. יותר טוב למות מכדור מאשר להישרף באוטובוס... כשיצאנו החוצה, מספר שמעון, ראינו שמאחורינו עומד משוריין בריטי רצנו אליו ונתלינו בחלקו האחורי היכן שהיה מותקן הצמיג הרזרבי שלו ונאחזנו בו, חשבנו שהערבים לא יירו על המשוריין וכך נצליח לצאת בשלום מהתופת הזו. המשוריין התחיל לנסוע כשאנו תלויים עליו מאחור, יורה לכל עבר ומפלס דרכו לתוך שכונת מקור חיים.
בינתיים הגיעו גם הנוסעים שחולצו על ידי מגני השכונה. בשעות הערב חזרנו במשוריין אחר למוסך בקריית משה. כשהגענו התקבלנו בחיבוקים ונשיקות לא האמינו שיצאנו חיים, חשבו שנשרפנו"- מסיים שמעון צפניה את החוויה הזו שאותה לא ישכח לעולם....