מאת צביקה וינשטוק (סייע בהכנת הכתבה - אילון אוהב עמי)
קואופרטיב התחבורה הציבורית "המקשר" שנוסד לפני 87 שנים (22.6.2018) ביוזמתו של דוד ליכטמן, כדי לספק שרותי תחבורה ציבורית לתושבי ירושלים "נעלם" כבר מזמן מנוף התחבורה הציבורית בעיר הבירה. זה קרה לפני 51 שנה (1.1.67 ) כשהתמזג עם "אגד".
אז האוטובוסים של המקשר - כבר לא נעים ברחובות העיר. גם מחברי המקשר - נותרו רק בודדים רובם גמלאים ורק מעטים עדיין משמשים כנהגים פעילים. אבל תושבי ירושלים, בוודאי הוותיקים שבהם, הכירו היטב את השריד האחרון של "המקשר" בעיר את "שיכון המקשר" בשכונת קריית משה: 15 בתים משותפים שהוקמו על ידי הנהלת הקואופרטיב בימי הזוהר שלו בשטח משולש של 7 דונם כדי לשמש כשכונת מגורים לחברים. מול בתיהם של "המקשרים" ניצבו לתפארת החניון והמוסך של החברה.
הצלחת הפרויקט הזה הביאה מאוחר יותר להקמת "שיכון המקשר ב" ואחר כך גם "שיכון ג'" שבהם התגוררו קבוצות נוספת של חברי "המקשר". שיכון ב' וג' כבר אינם קיימים. הם היו קורבנות שהוקרבו על מזבח הרחבת התשתיות בירושלים רבתי וסלילת כביש מנחם בגין. 15 הבתים של "שיכון המקשר" הראשון המשיכו לעמוד כמצבת זיכרון לקואופרטיב המפואר שקולו דמם...
והנה, 81 שנה אחרי שראשוני בתי השיכון ההיסטורי הזה אוכלסו על ידי חברי המקשר - גם הוא מסיים את תפקידו ההיסטורי: הדחפורים והטרקטורים החלו לעלות על הבתים הישנים ולהרוס אותם, כחלק מפרויקט פינוי-בינוי ראשון בירושלים. במקום הבניינים הישנים שייהרסו ייבנו שני מגדלים בני 25 קומות כל אחד, בהם יהיו 260 דירות. זהו המתחם הראשון של פרויקט פינויי בינויי שעליו החליטה ממשלה ישראל עוד בשנת 2006. ובישראל כמו בישראל - 12 שנים אחרי - הפרויקט יוצא לדרך...
טקס אשכבה מכובד
כיאה לאירוע היסטורי מעין זה – נערך ל"שיכון המקשר" "טקס אשכבה" מכובד: בתאריך 20 ביוני 2018 התכנסו במתחם "שיכוני המקשר" נציגי כל הגופים שעוסקים בפרויקט וביניהם גם שר השיכון יואב גלנט וראש העיר היוצא ניר ברקת כדי "לבכות" את מותה של השכונה ההיסטורית ולחזות בהריסת הבית הראשון שלה - ובמקביל לחגוג את ההתחדשות של המתחם והקמת מגדלי המגורים החדשים.
לאירוע הוזמנו תושבי השכונה לשעבר, חלקם חברים ופנסיונרים של "המקשר" ו"אגד" שבמהלך חייהם גרו במקום הזה, בשכונת קריית משה. השכונה הזו הוקמה עוד באמצע שנות ה-20 כשכונת גנים שבה ניבנו בתים חד קומתיים עם גינות גדולות. מיקומה של השכונה היה בסמוך לשכונת רוממה והכפרים הערבים שיח באדר, ליפתא ודיר יאסין ובסמיכות לשכונות העבריות - בית הכרם ובית וגן.
באותן שנים ההתיישבות באזור הזה היתה כמעט מבצע של "חומה ומגדל", ובכל מקרה משהו חלוצי. האזור הזה נחשב ל"סוף העולם". אדמותיו היו שייכות לבעלים שונים, חלקם אפילו לא תושבי ארץ ישראל. אלה היו קרקעות שעברו בירושה במשך כמה דורות מבלי שמישהו טרח לחלק אותן בין היורשים. לכן בעת ש"המקשר" רכשה את האדמות עבור החברים- נאלץ יו"ר "המקשר" דאז אברהם דוד ליכטמן, יחד עם עורכי הדין שטיפלו בקניית האדמות לאתר את כל בעלי הקרקעות ולשלם לכל אחד מהם עבור חלקו באדמות.
על אדמות אלה הוקמו שיכוני המקשר א' ב' ו-ג. מתחם המגורים הראשון הושלם במהלך שנת 1937 וחברי המקשר החלו להתאכלס בו, במקביל הוקם בסמוך אליו החניון והמוסך שהיה המרכז הניהולי הלוגיסטי והחברתי של קואופרטיב "המקשר" במשך כל שנות קיומו ועד לאיחוד עם "אגד".
"ישן מפני חדש תוציאו"
במהלך הטכס התייחסו שר השיכון וראש העיר לבנייה בירושלים ואכלוסה בשנים הבאות. "בעוד 30 שנה יהיו כאן 15 מיליון איש" אמר השר גלנט. "וזה מחייב אותנו להתחדש ולהרוס בתים ישנים לטובת בנייה של בתים חדשים שיוכלו לקלוט את התושבים החדשים. עיר כמו ירושלים יכולה להיות צפופה פי שתיים ושלוש אם נבנה נכון ואם נעשה את הפעולות", אמר שר השיכון.
ראש העיר ניר ברקת הוסיף שאמנם "לא צריך להתרחב למקומות שלא צריך להתרחב אליהם... אבל כל מי שעוסק בהתחדשות עירונית עושה דבר נכון. בעשור הקרוב נהיה במצב שלפחות 20% מהבנייה החדשה תהיה בהתחדשות עירונית. המקומות שהיום הם המוזנחים ביותר יהפכו להיות היקרים ביותר".
אז אמנם "שיכון המקשר"- ייהרס - אבל לפחות שמו של "המקשר" ימשיך לככב גם בפרויקט החדש שיקרא "נאות המקשר". היזם של הפרויקט חגי גלקופ ציין בדבריו בטקס כי "פינוי בינוי" הוא אחד התהליכים המורכבים שיש בתחום הנדל"ן. לפרויקט הוגשו 1,000 התנגדויות מתושבי השכונה!!! הטיפול בהתנגדויות אלה הצריך דיונים בוועדות ערר בבית משפט מחוזי ואף בבית המשפט העליון. הידע שנרכש יסייע לשאר הפרויקטים בעיר"- אמר היזם..
גלקופ סיפר כי במהלך הטיפול בקידום הפרויקט שמע פרשנות מעניינת מפי אחד מדיירי השכונה המתפנה: "יש פיסקה בגמרא העוסקת בגודלה של ירושלים. באותה פיסקה נאמר "צלע על צלע שלוש ושלושים פעמים". הגמרא שואלת מה פירוש הביטוי שלוש ושלושים? אחד הפירושים לכך הוא ש"אם גודלה של ירושלים יהיה פי שלושה מגודלה בזמן בית שני, אזי יהיו בה בניינים ובהם שלושים מדורים, זה על גב זה". ורשי פירש – "מדורים" - הכוונה היא לקומות..."
ואני, צביקה וינשטוק, כאחד מאחרוני אנשי "משפחת המקשר" רוצה להוסיף משהו בנימה אישית: אני יכול להבין את הגישה שעם כל הצער שבדבר על אובדן חלק מההיסטוריה שלנו, לא ניתן לעצור את הקדמה ואת תנופת ההתפתחות. אבל אי אפשר שלא למחות דמעה ולחוש צביטה בלב כאשר אתה ניצב באירוע שבו מוחקים חלק מההיסטוריה שלך- הריסת השריד האחרון של הקואופרטיב המפואר "המקשר" שידע לדאוג לרווחת חבריו.
לא נותר לנו אלא להתנחם בעובדה ששמו של הקואופרטיב שהיה חלק מהשלד וממרקם החיים של ירושלים, הונצח בשם הפרויקט החדש – "נאות המקשר". בנייני "שיכון המקשר" ייעלמו- אבל שמו ורוחו של הקואופרטיב יישארו לעד.
להנציח את זכרם את של אנשי "המקשר" בשכונה חדשה
מאת אהרונצ'יק ליכטמן
בתים אלה של "שיכון המקשר" שנהרסים היום - אוצרים בתוכם את ההיסטוריה של התחבורה הציבורית המאורגנת בירושלים שהחלה לפעול בעירנו בשנת 1931, במטרה לקשר בין שכונותיה של העיר. שמה של קבוצת נהגים זו, שהתאגדו לאגודה שיתופית ,"המקשר", ניתן לה ע"י המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, על שום יעודה לקשר בין השכונות היהודיות שהיו אז מפוזרות ברחבי ירושלים, שכונה פה ושכונה שם, והיווה ברבות הימים מנוף חשוב לפיתוחה של העיר הנפלאה שלנו.
מארגן ומייסד אגודה זו היה א.ד. ליכטמן. לזכרו וכהוקרה לפועלו, נקרא על שמו, רחוב בצפון העיר. בשנת 1936 נבנתה שכונה זו עבור אותם נהגי אוטובוסים, חברי "המקשר". היה כאן כביש צר שנקרא "דרך עין כרם", (היום "שדרות הרצל") שקישר בין מרכז העיר לבין הכפר הערבי, דאז, "עין כארם" ומכאן שמו של הכביש, שעל הדרך שימש גם את תושבי השכונות "בית הכרם" ו"בית וגן". בכניסה לעיר הייתה שכונת "עץ חיים", שמנתה שלושה בתים, בראש הגבעה ממערב לכביש, היו מספר בתים שהיוו אז את הגרעין לשכונת "קריית משה" - והשאר ריק.
משנבנתה שכונה זו שנקראה "שכונת המקשר", היא הייתה אי בודד וחוליה מקשרת בין השכונות היהודיות בדרום מערב ירושלים לבין מרכז העיר. בתיה הקיצוניים בצד מזרח היו סמוכים לבתיו של הכפר הערבי "שיח באדר". הימים היו ימי המאורעות 1936-1939. נהגי האוטובוסים שהתגוררו כאן, היו נוהגים ביום את האוטובוסים שקישרו בין שכונות העיר, ובלילות שמרו כאן על ביתם, עם נשק ביד. בשני הבתים הראשונים אפשר היה, עד להריסה, למצוא את חרכי הירי של עמדות אותם שומרים.
מכאן יצאו הנהגים לעבודתם בכל בוקר וחזרו לביתם רק ברדת החשכה, מכאן יצאו גם חמשת הנהגים שנהגו את האוטובוסים המשוריינים ביום 13/4/1948 בשיירת הדסה ונפלו בדרך, מכדורי המרצחים, יחד עם 78 לוחמים מאבטחים, רופאים, אחיות ועובדי הדסה.
אנו, בניהם ונכדיהם של אותם נהגים, פונים היום בבקשה לראש העיר והיזמים של מיזם זה, לייחד כאן פינת הנצחה לכול אותם נהגים מסורים, שיזמו והקימו את התחבורה הציבורית בירושלים.