מאת מאשה גורביץ-גסלב
ב1968, כחצי שנה אחרי המלחמה, קיבל הצעה לעבוד באגד ירושלים ומאז כבר כמה דורות שמשפחת לנדאו קוראת לירושלים ה"בית". בגיל 73 אביעזר לנדאו אינו מפסיק לעבוד: כמעט כל בוקר הוא מגיע לסניף מלחה עם אור ראשון ועולה על קו 19העושה את דרכו להר הצופים.
"היום יכולים לראות אצלי באוטובוס סלים של עקרות בית ותיקים של סטודנטים, בטח לא מרגמות 52 ותחמושת כמו ב-" הוא אומר, אבל בעלייה האחרונה לפני פנייה להדסה הר הצופים מבטו החד של אביעזק בוחן את הנוף המוכר כל כך, מציין כל פרט ופרט בדרך הנשקפת מחלון האוטובוס. "במקום של מעונות הסטודנטים היה מגרש ריק, סביב בית הקברות הבריטי היו תעלות קשר רבות, חבל שלא הייתה לי מצלמה, הצטערתי כבר אז, כאן היו קונצרטינות והחייל ביקש שיתנו לנו לעבור. קצת יותר רחוק היה המשוריין של מוטה גור. נכנסתי למבנה הישן של הדסה, לקחתי מעטפה וכתבתי מכתב להורים. כשיצאתי, אחד הצלמים של מוטה גור צילם אותי עם האוטובוס, את התמונה שהבטיח עדיין לא קיבלתי, הוא צוחק.
"תמיד כשאני עולה להר הצופים אני מרגיש כמו אז, כמו בפעם הראשונה, - וכל פעם אני מרגיש טוב!".
6 ביוני 2018. אנחנו עומדים בשכונת פאג"י. הרחובות נראים משופצים. בין עוברי האורח אין אף אחד שזוכר את סיפור ההפגזות בלילה בין 5 ל-6 ליוני 67. אביעזר מחפש את הבניין ששימש מחסה לחיילים. "שנים רציתי לשחזר את מה שהיה, ואיכשהו עד עכשיו זה לא קרה. הבית הזה הציל את חיי".
אביעזר לנדאו הינו אחד ממאות נהגי אגד שהשתתפו במלחמת ששת הימים. על נהגי תגבור אין אזכור בספרים, בטקסים רשמיים ובאזכרות צבאיות. הם שקופים מבחינת המערכת, כאילו אין להם שם, רק הגדרת התפקיד: "צמוד אוטובוס". אביעזר גויס למלחמה כשהיה בן 22, נשוי חודשיים.. כל הנהגים קיבלו פקודה להתייצב בסניפים שלהם ולחכות להוראות. הסניף של אביעזר היה בראשון לציון. ביום הראשון למלחמה קיבל אביעזר הוראה לנסוע בנסיעה מיוחדת מראשון לציון לגבעת ברנר "צריכים להביא חיילים מגבעת ברנר וממחנה תל נוף, הם יצנחו באל עריש (סיני)". לא ידעתי יותר פרטים מעבר לכך, הוא אומר.
הנסיעות באותן ימים היו מסוכנות מאוד. הנהגים יצאו לדרך ללא קסדות, בלי נשק ובלי שכפ"צים. "את הקסדה והנשק לקחתי בפאג"י מחייל שנהרג. מה עוד יכולתי לעשות? ירו על החיילים שלי! הייתי חייב נשק להגנה". "החיילים שלי", קורה אביעזר בהערכה עמוקה לצעירים בני דורו ומוסיף: "שישה תיקים של החיילים שלי הייתי צריך להחזיר לאבו כביר בסיום המלחמה (זה היה הנוהל - "נהג צמוד אוטובוס" מחזיר את תיקי הנופלים"). מ-34 צנחנים שהיו באוטובוס ביום הראשון של המלחמה חזרו רק 19. "אני בטוח שאפשר למצוא את השמות של מי שניצל. ואת השמות של כל מי שהיה שם, אילו רק יכולתי לדבר אותם…" חצי שואל חצי מבקש אביעזר...
אנחנו באגד החלטנו להרים את הכפפה ופרסמנו פוסט בעמוד הפייסבוק שלנו המונה למעלה מ-290,000 חברים. בפוסט מובעת בקשתו של אביעזר לעזור לו למצוא את הצנחנים: "הייתי שמח לפגוש את האנשים שנסעו איתי באוטובוס מגבעת ברנר לירושלים דרך נתיב הל"ה מחטיבה 55 גדוד 66 המסייעת. כולם המשיכו ברגל בירושלים לגבעת התחמושת ואנחנו המשכנו עם האוטובוס, עם התחמושת, עם המרגמות לכיוון פאג"י ושם התחלנו את המלחמה".
דן אייל, מיכה נפחא ומפקד האוטובוס שלמה חרמוני פנו אלינו בעקבות הפוסט. ("הקבוצה שלכם זה דבר ענק! אל תשכחי למסור". שמח אביעזר). אנחנו באגד מוקירים תודה לכל אחד מהם על תרומתם לשחרור ירושלים ועל נכונותם לעזור לשחזר את הסיפור של אביעזר והאוטובוס בסיפור עצמו ובתמונות מהאוסף הפרטי שלהם.
סיפורו של מיכה נפחא
יום שני 5.6.67 – שעה 13:00 לערך...
מרוב קוצר זמן ממש ידי רעדו. מה עושים תחילה?..
- מצטרפים לפקודה הניתנת עתה ע"י המג"ד יוסי יפה.
- מוצאים את החגור וכל הציוד שלי שזרוק באיזה מקום.
- מקבלים את ציוד הצניחה שכולם קיבלו כבר והתאימו אותו אליהם.
- מקבלים ומתאימים את מסכת הגזים שחולקו רק לסגל, ולומדים בעל פה את הוראות השימוש.
- מבררים מהם הוראות הצניחה שנמסרו ע"י המד"צים.
- מצטיידים בתחמושת נוספת (חופשית במקום), רימונים, לבנות חבלה.
- מקשיבים בדאגה לקול הנכאים של משה דיין הבוקע שוב ושוב ברדיו בדבר המלחמה הקשה שנכפתה עלינו ואנו עתה בעיצומה.
בשעה 14:15 לערך מודיעים לנו שהצניחה בעורף אל עריש מתבטלת ואנו עולים לירושלים – לתפוס את הקו העירוני. (באלה המילים). קדושת ירושלים, לחימה בירושלים, שחרור ירושלים - הדברים היו אז ממני והלאה. מחלקת המרגמות כולה באוטובוס אחד מלא עד אפס מקום… שיירת הגדוד מתעכבת על כביש בסמוך לשדה תעופה תל נוף שם אני מבין שאני רואה איך מטוס שלנו מפיל מטוס אויב , המטוס שלנו עושה ברגים באוויר. והיו הרבה ברגים".
בסביבות 18:00 אנו מגיעים לבית הכרם: "עדיין אור יום, וחיכינו לפיזור הכוח בקו העירוני… וודאי שלא ידעתי על משימת התקיפה שנועדה לנו בירושלים שהפיקוד הגבוה כבר היה עסוק בה". האוטובוס מתחיל בנסיעה ועושה את דרכו מבית הכרם לשטח ירדן. " לא היה אף אחד בדרך. בסמוך לבית הקברות סנהדריה ספגנו הפגזה כבדה ורסיס פגע ושבר את החלון של הנהג אביעזר לנדאו שלא נפצע והמשיך בנסיעה.
"משימת הגדוד שלנו הייתה לפרוץ דרך בית ספר לשוטרים וגבעת התחמושת אל מתחם הר הצופים המכותר. אנו מחלקת המרגמות נוצב בשכונת פאג"י, סמוך לבית הקברות סנהדריה – רח' עמרם בלוי ונהיה מוכנים לתת אש סיוע על בית ספר לשוטרים בשעה 02:00 הלילה. "שימו לב – בשעה 02:00 אנחנו כבר אחרי טיווח ומוכנים לאש על היעד", - כך הסביר את המשימה למחלקת המרגמות המפקד שלמה חרמוני. בשעה .23:45 והוסיף "עוד כחצי שעה מעכשיו– בדיוק בשעה 00:30 העיר מופגזת ואנחנו צריכים זמן בטחון".
האוטובוס שלנו היה הראשון שנכנס לשטח האש. "כל האוטובוסים נעצרו קודם והחיילים ירדו. אני המשכתי כי באוטובוס היה את כל התחמושת", משחזר אביעזר ויחד עם מיכה משלים את פיסות הפאזל של הסיפור: "האוטובוס שלנו משתרך באיטיות ברחובות ירושלים הכבויים. בהגיענו לאזור המיועד להצבת עמדת המרגמות , ראינו מהאוטובוס, בחושך, טורי חיילנו בתנועה רגלית לשטח היערכות, מצוידים בציוד הלחימה וכובעי פלדה לראשם. פה ושם שמענו נפילות של פגזי אויב ולא התייחסנו אליהם. בשעה 02:00 בלילה ירדנו מהאוטבוס בעמדת המרגמות ברחוב עמרם בלוי 12".
מיכה ממשיך ומספר ש"הצנחנים ממשיכים במשימתם, אני קובי את הכיוון ובודק אזימוט במפה. ביד ימינו מחזיק מצפן שיציל לי עוד מעט את החיים". זוכר ששמעתי בום חזק. יד ימין בה אני אוחז במצפן נהדפת אל החזה ואני מזהה רסיס גדול תקוע לי ביד ודם שוטף מהפצע הפתוח. מסתבר שיד ימין שאחזה במצפן, הייתה בעצם בלם ומגן ללב והיא שעצרה את הרסיס חודר לי ללב וכך. ניצלתי ממוות". מאותו פצמ"ר נפגע ונהרג מש"ק צוות 2 משה בלזם ז"ל ועוד חיל נפצע. שלמה חרמוני המפקד הבין כי נחשפנו לאויב ואביעזר זוכר, כי בשלב הזה עברו החיילים לבניין ממול, שם היה מקלט וכך שרדו את הלילה.
לנדאו זוכר שעלו דרך הר הצופים. זוכר איך פתחו את המחסום ואיך הוא הצטער שאין לו מצלמה לצלם את הבונקרים. באוגוסטה ויקטוריה המתינו עד להצטרפות כוחות נוספים, ומשם - דרך שער האריות נכנסו משחררי ירושלים אל העיר העתיקה. הם יספיקו להגיע לרמת הגולן ובאותו יום לחזור למסדר הניצחון. את הדרך חזרה עשו עם הדגלים. אבל רק 19 חיילים מתוך 34 שהיו איתו באוטובוס.
"אלה הם החיילים שלי. רק הם היו בבגדים מנומרים", - אומר אביעזר ובקולו גאווה וגעגוע כשהוא שמסתכל על התמונות. התיקים של 6 חיילים ההרוגים נשארו באוטובוס עד תום המלחמה. אביעזר יעביר אותם לבדו לאבו כביר כחלק מתפקידו של נהג התגבור באותם ימים.
מי יתן ובשנה הבאה ביום ירושלים יגיעה לנדאו לאנדרטה בגבעת התחמושת יחד עם שלמה חרמוני, מיכה נפחא, דן אייל ורבים אחרים. וכמו אז, ידעו כי המשימה הושלמה, כי הזיכרון נשמר וכי גם הוא, נהג אגד אביעזר לנדאו, הינו חלק בלתי נפרד מתוך העם המופלא וכי גם בזכותו התגשמה נבואתו של הנביא זכריה
פרק ח' פסוקים ד'- ה' :
עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיה".