מאת צביקה וינשטוק
בימים אלה חוגגת מדינת ישראל את יום הולדתה ה-70. אגד "זקנה" קצת יותר היא חגגה בינואר השנה את יום ההולדת ה-85 שלה (אגד נוסדה רשמית בינואר 1933) ואם תרצו שורשיה ההיסטוריים נעוצים עמוק יותר כאשר מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה רכשו צעירים מבני הישוב היהודי בארץ משאיות מעודפי הצבא הבריטי התקינו בארגזי המשאיות ספסלים מאולתרים והחלו להסיע נוסעים בתשלום. ואולי תתפלאו - אבל כבר אז היו התנכלויות לכלי הרכב שהובילו נוסעים יהודים מה שאילץ את המפעילים להתאגד בקבוצות - תחילה קטנות, ואחר כך גדולות יותר רובן כקואופרטיבים שמאוחר יותר התאגדו והקימו בשנת 1933 את אגד – פרי מיזוגן של 4 חברות קטנות במרכז הארץ: המהיר, הגה, קדימה והתאחדות הנהגים.
השם אגד ניתן לקבוצה המאוחדת על ידי המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. אגד מנתה אז 963 חברים, ו-20 שכירים שהפעילו יחד 338 אוטובוסים בקווים קבועים בין ירושלים, תל אביב וחיפה וכן קווים לסוריה, לבנון עבר הירדן מצרים ועיראק. בשנת 1939 מוזג לתוך אגד שרות תחבורה בשם "הצפון "שהפעיל קו מחיפה לטבריה, ובשנת 1940 מוזג לתוך אגד שירות תחבורה נוסף - "אקספרס הגליל" שהפעיל קווים מצפת לטבריה וחיפה. מספר סניפי אגד הגיע באותה שנה ל-42.
והמיזוגים נמשכו: בשנת 1941 מוזג לתוך אגד שרות התחבורה "שירות עמק הירדן" שהפעיל קווי תחבורה ציבורית מעמק הירדן לטבריה וחיפה, ובשנת 1942 מוזג לתוך אגד "שרות התחבורה של יוסף רשל" שהפעיל קווים מטבריה ליבנאל ולאל חמה. ביולי 1947 מוזג לתוך אגד שירות "החולה" שהפעיל קווי תחבורה בין מטולה, צפת וטבריה.
בנוסף פעלו אז בארץ מספר קואופרטיבים שהגדולים בהם היו דרום יהודה, (נוסד בשנת 1931 מאיחוד שני קואופרטיבים "דרום" ו"יהודה"), "שח"ר" ("שירותי חיפה רבתי" שנוסד בשנת 1947 מאיחוד קואופרטיב "חבר") ו"משמר המפרץ" שפעלו באזור חיפה. בירושלים פעל קואופרטיב "המקשר" שנוסד בשנת 1931.
זו היתה בגדול מפת הפריסה של התחבורה הציבורית בארץ ישראל עם הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות. אז רק כדי להשלים את התמונה: בשנת 1951 מוזגו "שחר" (צפון הארץ), "אגד" (מרכז הארץ) ו"דרום יהודה" (דרום הארץ) לקואופרטיב אחד בשם "אשד" אבל לאחר זמן קצר חזר הגוף הממוזג לשם המקורי של ביאליק - "אגד". בשנת 1967 אוחד לתוך אחד גם הקואופרטיב הירושלמי "המקשר". קשה היום לתאר את מצבה של מדינת ישראל ללא הקואופרטיבים הללו לתחבורה שמוזגו בסופו של דבר לתוך אגד ותרומתם הרבה להקמתה של המדינה ולמאמץ המלחמתי שמהלך מלחמת השחרור.
אז לקראת יום ההולדת למדינה החלטנו לנבור קצת בארכיון של אגד ולשלוף ממנו כמה מסיפוריה של התחבורה הציבורית באותה תקופה. והארכיון שלנו מגלה שעוד לפני "פרוץ המדינה" בתקופת מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט לא נרתעו הנהגים שלנו מלהפעיל את התחבורה הציבורית גם בקווים שבהם הנסיעה היתה כרוכה בסכנת נפשות בגלל מארבים שהציבו לאוטובוסים כנופיות הפורעים. וזה נמשך מאוחר יותר בתקופת מלחמת העצמאות כשהדרך לירושלים נחסמה בשער הגיא (באב אל וואד) והמשוריינים של אגד פרצו את המצור בשיירות המפורסמות כדי להביא אספקה ותגבורת לירושלים.
המלחמה פרצה בהתקפה על אוטובוסים של אגד
למי שאינו יודע - מלחמת העצמאות נפתחה בהתקפה על אוטובוסים של אגד שיצאו מחדרה ומנתניה לירושלים. מיד עם פרוץ המלחמה העמידו הקואופרטיבים לתחבורה את רכושם שהושג בעמל רב לרשות המדינה, ההגנה וצה"ל. חברי הקואופרטיבים נהגו באוטובוסים רגילים, במשוריינים, פרצו מחסומים והיו חברים שנפצעו ונהרגו. עשרות המשוריינים שבהם השתמשו הקואופרטיבים לתחבורה שימשו את כוחות הביטחון בקרבות רבים והיו חלק בלתי נפרד מהמערך הלוגיסטי הצבאי.
חלקם ניזוק נשרף ואבד בדרכים ובקרבות, אבל התחבורה היהודית התקיימה בכל תנאי והקשר עם הישובים נשמר התקיים למרות ההתנכלויות בדרכים. האוטובוסים ונהגיהם הותקפו בכל הסוגי כלי נשק החל מאבנים, בקבוקי תבערה מוקשים ירי כדורים והפצצות מהאוויר - אבל הנהג העברי היה חדור מוטיבציה ותרומתו למאמץ המלחמתי אינה מוטלת בספק.
מרבית הקטעים שאנו מפרסמים בעיתון זה הם זיכרונותיהם של חברי הקואופרטיבים שכתבו את הקורות אותם במלחמת העצמאות סמוך מאוד לאחר הקמת המדינה והתפרסמו בעיתוני אגד לפני שנים רבות. אז הנה לפניכם קטעים מתקופת מלחמת העצמאות שמצאנו בארכיון:
דרום יהודה: הפורעים חסמו את הדרכים באבו כביר וביאזור
במלחמת העצמאות, היה הקואופרטיב כולו היה נתון למרות הישוב, חברים שנדרשו לשרות מיוחד עזבו את העבודה וגויסו לפעולות שונות, כך עולה מראיון שנמצא בארכיון ההיסטורי של אגד שנערך לפני שנים רבות עם גמלאי האגודה וחבר דרום יהודה לשעבר יצחק הדר על חלקו של הקואופרטיב במהלך מלחמת העצמאות.
"קווי השרות של דרום יהודה שיצאו מתל אביב נחסמו בשכונת אבו כביר ומהגבעה הסמוכה (תל גיבורים של היום) נורתה אש על האוטובוסים של הקואופרטיב. עקב כך נאלצנו לנסוע לכיוון דרום דרך מקווה ישראל, מולדת, אבו-ג'בל וראשון לציון", סיפר יצחק הדר. "ההתנכלות לתחבורה החלה בזריקת פצצות. זה אילץ אותנו למספר פעולות מנע: בקווי השרות לחולון מולדת ובת ים ליוו אותנו נוטרים. על חלונות האוטובוס הורכבו רשתות. אבל זה לא מנע לחלוטין פגיעה באוטובוסים. היו מקרים בהם פגעו באוטובוסים והסבו נזקים בנפש ובציוד. כך קרה שאחד מנהגי הקואופרטיב נסע בשביל הצר בין פרדסי יאזור בדרך למולדת ומהמארב נזרקה פצצה שחדרה לאוטובוס והרגה שתי נוסעות.
היו מקרים נוספים של השלכת חביות לעבר האוטובוסים שרק בדרך נס החטיאו את מטרתם אבל הדף הפיצוצים הסבו נפגעים בנפש. הייתי עד להתקפת הערבים על טנדר הנוטרים ביאזור זה היה כבר לאחר שהאוטובוסים בהם נסענו היו משוריינים. הוציאו מהם את הכיסאות, והרכיבו ארבע ספסלים לאורך האוטובוס שניים בדפנות ואחד כפול במרכז, השריון היה בנוי משתי שכבות פח כשבניהן לוח עץ. בניית המשוריינים נעשתה חלקה במוסך הקואופרטיב וחלקה במפעל הארגז. נסענו בשיירות כשלפני כל שיירה נסע טנדר עם נוטרים ובכל אוטובוס שני אנשי ההגנה עם נשק מוסתר. יצאנו מתל אביב ללא לווי. במקווה ישראל הצטרף אלינו הליווי של הנוטרים שנסע לפנינו עד ראשון לציון".
"במקום נוסעים נשלחתי לאסוף גוויות"
"באחד הימים ממשיך יצחק הדר ביום טראגי אחד הגעתי למקווה ישראל שם עמדתי לפגוש את רכב הליווי. כשהגעתי אמרו לי שהוא יצא לפני כמה דקות לבדוק את הדרך. לאחר מספר דקות שמענו יריות והתפוצצויות מכיוון הכפר יאזור. לאחר זמן קצר הופיע רכב בריטי עם קצין וכמה חיילים, הם סיפרו לנו שהטנדר נתקל בהתנגדות ויש לנסוע להביא את גופות ההרוגים ממנו. בקשתי מנוסעי האוטובוס לרדת, ואיתי נשארו ארבעה צעירים אנשי ההגנה מצוידים בנשק.
התקדמנו בנסיעה לכיוון יאזור. הכביש היה צר ומפותל ליד בית החרושת לקרח ראיתי מצד ימין בסמוך לפרדס מוטלים בשורה ששה בחורים שנדקרו בסכינים. הרכב בו נסעו עמד בוער וגופת הנהג מוטלת מתחתיו, על מנת לאסוף את הגוויות נאלצתי להסתובב בכפר ונפתחה עלי אש שפגעה בשריון של האוטובוס. רכב בריטי שהגיע למקום ירה בחזרה והאש פסקה. את הגופות העמסנו על האוטובוס והבאנו אותם למקווה ישראל.
בהגיענו למקווה ישראל הייתה במקום התקהלות גדולה של אנשים ואז הופיעה שיירת כלי רכב ערבים מיפו. רצינו לתקוף את השיירה כתגמול על רצח הנוטרים. אך הממונה במקום מנע בעדנו. ולמקום הגיעה המשטרה הבריטית ואז המשיכה שיירת המכוניות הערבית בדרכה ללא פגע.
מאותו יום בו נרצחו שבעת הנוטרים נאלצנו להסיט את התנועה דרך חולון, מולדת, אבו גבל שזאת גבעה ליד בית דגן דרך בה נסענו גם לכיוון ירושלים. קווי דרום יהודה הגיעו לישובים שקמו בנגב במבצע חומה ומגדל, בית אשל רביבים וגבולות. בהקמתם בשנת 1946 הקשר עם הנקודות האלה היה רופף. מי ששמר עמם על קשר תחבורתי היו אוטובוסים שלנו ומשאיות של קואופרטיב הבת של ''דרום יהודה'' שנקרא ''מטען''. שרות לישובים אלה היה גם בשנת 1948 עוד לפני ההכרזה על הקמת המדינה.
שרות סדיר של דרום יהודה היה גם לניר עם ונגבה שעקב התבססות המצרים באזור פלוג'ה (הכפר הערבי פלוג'ה) הייתה בעיה להגיע אליהם. לקיבוץ גלאון ואלצנו לנסוע בדרכים עוקפות, כך היה גם לבאר טוביה ויישובי הדרום גדרה ובצרון שאליהם נסלל כביש בעזרת כספי כופר היישוב.
אנשי דרום יהודה כנוטרים ומלווי שיירות
לנסיעות שלנו ליישובי הדרום התלוו נוטרים, שחלקם היו חברי דרום יהודה לובשי מדים. הקושי העיקרי היה במעבר בצומת מסמייה שם באחד המקרים עלה רכב של חברת החשמל על מוקש וחמשת הנוסעים בו נהרגו. באחת הנסיעות שביצענו בכבישי הדרום נהרג חבר דרום יהודה משה רכטמן והרכב שבו נהג נשדד אבל נמצא מאוחר יותר בעיר רמלה לאחר שנכבשה".
יצחק הדר ממשיך ומספר שהשתתף בארגון וליווי השירות לישוב המרוחק בן שמן, לשם הוא מציין "נסענו דרך פתח תקווה- כפר סירקין על מנת לעקוף את העיר לוד. הנסיעות האלה היו בליווי בריטי. ועל מנת להכניס נשק למקום נאלצנו לנסוע בשיירות קטנות ומיוחדות דרך מגדל צדק-בית נבאללה. אבל גם שם הותקפו האוטובוסים שלנו ונגרמו לנו אבדות- לא נסעו יותר בשיירות קטנות וחזרו לנסוע דרך לוד וחזרה דרך בית נבאללה ולהיפך. בשיירה האחרונה שנסענו לבן שמן הוחלט להוציא את הילדים ולהעבירם לכפר ויתקין וגם להוציא את אנשי המושב יחד עם עדרי הצאן והבקר והוחלט להעבירם דרך פתח תקווה ובדרך הותקפה השיירה ליד הכפר הערבי קולה. תגבורת שהגיעה מכיוון מגדל צדק עזרה לחלץ שיירה זו שאיש ממנה לא נפגע, והיא חזרה על עקבותיה ועברה דרך העיר לוד שם נזרק על אחת ממשאיות השיירה כד בוער שהצית את הברזנט של הרכב ושרף את תכולתה המשאית. המשאית עצמה לא נפגעה והצליחה להחלץ מהמקום ולהגיע לתל אביב. אבל מאז פסק השרות לבן שמן והקשר עם הישוב המרוחק התנהל בעזרת מטוסי פייפר.
בקרבות על הדרך לירושלים מצא עצמו דרום יהודה מסיע לוחמים לאזור לטרון ולאחר שנפתחה דרך בורמה נסעו האוטובוסים שלו ועלו לירושלים בדרך זו. אוטובוסים נוספים גויסו עם נהגיהם ונשלחו לצפון לגליל העליון ועזרו בפינוי תושבים שהותקפו על ידי כוחותיו של קאוקג'י במלכיה. התושבים הוסעו לראש פינה. האוטובוסים שלנו פינו גם את ילדי הקיבוצים דן ודפנה. במהלך המלחמה ספג הקואופרטיב מספר הפצצות מהאוויר שאותן ביצעו המצרים בתל אביב בתחנה המרכזית וברחובות. בהפצצות האלה נגרמו אבדות בנפש הרס ונזקים בעשרות אוטובוסים.
תחנת אגד חיפה במלחמת השחרור: מתחנה מרכזית -לבסיס של ההגנה
(נכתב במקור על ידי פריץ מאיר ועמנואל חסידוב) הפצצה שהניחו לוחמי האצ''ל בבניין מטה המשטרה בחיפה ואשר גרמה להרס ושמה ללעג את השלטון הבריטי - נאלץ אגד להעתיק את התחנה המרכזית ששכנה ברחוב המלכים ולעבור לפינת הרחובות יפו ושדרות הכרמל שבמושבה הגרמנית בעיר.
חברי אגד שנאלצו לעבור למקום החדש, לא העלו בדעתם שמיקומה האסטרטגי החשוב של התחנה החדשה תהפוך באותה בבוא היום לנקודת מפתח בהגנתה של חיפה העברית. התחנה שכנה בלב שכונה ערבית גדולה שבה התגורר גם מעט משפחות יהודיות. באזור פעל מועדון הקצינים הברטים שאותו אבטחו חיילי הלגיון הירדני. חיילי הוד מלכותו שמרו על עצמם באכסנייתם ממול התחנה שבתווך נמצאים חברי אגד ומפעילים את קווי השרות מחיפה.
מהר מאוד הפך מקום הפך להיות בסיס של ההגנה - אחד מכמה בסיסים ששכנו בתוך מובלעות ערביות ושבעת לחימה יצאו מהם לוחמים לאזורי הקרבות בעיר. חשיבותה של התחנה לא נעלמה מעיני הערבים אשר הכירו יפה את תפקידה של תחנה זו ומשמעותה עבור הישוב היהודי. הם בנו סביבה עמדות מבוצרות ועמדות צליפה. התחנה גודרה מכל עבריה בחוטי תיל דוקרני ושמירה הוצבה במקום ביום ובלילה ליתר בטחון חולקו האוטובוסים בחניית לילה בין שני מרכזי חניה: אחד בחצר התחנה ועצמה והשני בחצר הטכניון. במקום נקבעה נקודת תצפית של ההגנה על מנת לאבטח את התחבורה ובכל אוטובוס נסעו שני מלווים עם נשק בנוסף לנהג שהיה מצוייד באקדח.
מדי לילה היו ננעלים שערי המתחם והמקום נשמר יומם ולילה על ידי מספר קטן של חברי ההגנה שיצרו במקום רעש כאילו גדוד שלם נמצא שם. חשיבותו האסטרטגית של המקום באה לידי ביטוי כשהערבים הצליחו לחסום את מעבר הבורג' זאת מבלי שהבריטים ימנעו אותם מכך. כתוצאה מכך נשאר רק עורק תחבורה אחד פתוח לצד מערב, בציר רחוב הגפן- המושבה הגרמנית -דרך יפו. המצב הזה הפך את תחנת אגד לחוליה היחידה שהייתה מסוגלת להבטיח את הדרך ולמנוע חניקת השכונות היהודיות על ידי כיתור שלם.
התחנה הפכה לבסיס ממדרגה ראשונה לאנשי ההגנה שנעו במשמרות הניידים בדרכים, ולאלה שעמדו בעמדות הקטנות שהיו מפוזרות לאורך הדרך ואפילו ליחידות עליהן הוטל ביצוע מבצעים מיוחדים באזור. שערי הברזל שהותקנו בכניסות לתחנה נפתחו רק לצורך הכנסת אוטובוסים של אגד. תאורה מיוחדת הותקנה לאורך הגדרות בצורה שהחצר נשארה באפלה, תחנת קשר אלחוטי הוקמה באחת הפינות הנסתרות של הבניין הישן בן שלוש הקומות שעמד אז על תלו.
לא אחת מצאו האוטובוסים של השרות העירוני מפלט בחצר התחנה לאחר שהותקפו ביריות בדרכם העירה ולפצועים הוגשה עזרה ראשונה בתחנת מגן דוד שהוקמה שם ושפעלה יומם ולילה.עובדת המצאם של כוחות ההגנה בתחנה אפשרה להגיב מיד על כל התקפה של הערבים על כלי רכב יהודים או ירי על עוברי אורח. מגיני התחנה יצאו מיד לדרך ופגעו בתוקפים.
בעת הקרבות על העיר נזרקו על ידי אנשי ההגנה שישבו בתחנה בקבוקי תבערה על אנשי כיבוי האש הערבים שיצאו לכבות את השריפה בבית הנאג'דה, מהתחנה יצא גם אוטובוס משוריין של אגד כששקיות חומר נפץ מוסתרות בו וזאת על מנת לפוצץ מוסך ערבי ממנו ירו על אוטובוסים יהודים שנסעו ברחוב יפו. ההתקפה התבצעה כפעולת בזק, תוך מספר דקות נהרס המוסך וכל האוטובוסים שהיו בו יצאו מכלל שימוש. קרה לא פעם שהתחנה הושארה ללא נשק שהיה צורך להעבירו למקום אחר בעיר. אולם בשל המוניטין שיצא לה כמבצר שאין לכבשו היא המשיכה למלא את תפקידה בנאמנות וביעילות עד ליום שחרור העיר חיפה.
האוטובוסים עולים לירושלים הנצורה בדרך בורמה
בתקופת המצור על העיר ירושלים שהתחיל ב-21 באפריל 1948 נחסמה כליל הדרך אל העיר. שני מבצעים צבאיים במטרה לפרוץ את החסימה על ידי כיבוש מרחב לטרון - כשלו. כפועל יוצא מכשלונות אלה החלו לחפש דרכים אלטרנטיביות כדי להגיע לעיר הנצורה. בסוף חודש מאי 1948 כשחטיבה 7 ניסתה לכבוש את אזור לטרון ונאלצה לסגת מהמקום, היא הצליחה לכבוש שני כפרים הסמוכים ללטרון והם, בית ג'יז ובית סוסין.
הכיבוש הזה יצר רצף שליטה ישראלי מחולדה בשפלה ועד לכביש הרטוב שער הגיא, ובהמשך הדרך, שליטה מלאה של חטיבת הראל בדרך העפר העולה מכביש הרטוב לבית מחסיר. מה שנותר היה לבדוק אם יש מעבר בין שתי החטיבות, הראל במזרח וחטיבה 7 ממערב לכביש הרטוב. האזור לא היה מאוכלס בכפרים ערבים.
התשובה לשאלה מי באמת מצא את הנתיב שהביא בסופו של דבר לסלילת דרך עוקפת כנראה שלא תיפתר לעולם. יתכן שאלה היו שלושת לוחמי הפלמ''ח שקיבלו חופשה על אחריותם והגיעו בשעת בוקר מוקדמת לרחובות, או קצין המודיעין של גדוד 52 מגבעתי שנלחם באזור. כך או כך - בתחילת חודש יוני מצליחה לעלות ברגל פלוגת תגבורת להראל באותו תוואי ולהגיע בשלום. לאחר הגעתה יוצא למחרת גיפ בודד ועליו חוליית סיירים שיצאו לבדוק אם הדרך עבירה לכלי רכב ואכן בנסיעתם מצאו שהקטע היחיד שהיה קשה למעבר כלי רכב היה בירידה התלולה מבית סוסין לתוך הוואדי ירידה שמתבטאת בהפרשי גובה של 125 מטר, שטח מסולע וקשה למעבר.
לאחר מאמצים רבים הצליח הגיפ לנסוע כאשר בחלק מהדרך הוא נעזר בדחיפות ובאחר נוסע בכוחות עצמו. לאחר מכן פלוגת ההנדסה של חטיבה 7 החלה להכשיר תוואי נוסף חילופי למסלול נסיעת הגיפ ובו ניתן היה להכניס רכב כבד יותר שבעזרתו ובעזרת סבלים התגברו על מכשולי הדרך. משאיות היו מגיעות עד למעלה הדרך לבית סוסין שם בעזרת סבלים היו פורקים את המטען ומעבירים אותו למכוניות שהגיעו מירושלים. הדרך הושלמה לקראת כניסתה של הפסקת האש (ההפוגה הראשונה) ב-11 ביוני 1948 ובימים הראשונים של הפסקת האש המשיכו טרקטורים לבצע עבודת שדרוג של דרך העפר וכשהגיעו קציני האו''ם למקום אישרו שהיא אכן קיימת ונתנו אישור להשתמש בה.
הדרך הוכשרה לנסיעת רכב כבד לא משוריין
על מנת להכשיר את הדרך ולהביא אותה למצב שכלי רכב יוכלו לנסוע בה באופן סדיר הובאו למקום פועלי בנין מירושלים שעסקו בפילוס הדרך מאבנים וסלעים, אבל עיקר העבודה התבצעה במקום בעזרת אנשי סולל בונה חיפה שהגיעו עם כלים כבדים ואלה פלסו דרך ועליו הניחו פלטות ברזל (שפאלות) על מנת למנוע מכלי רכב להתחפר בדרך שהוכשרה, במקומות התלולים עמדו טרקטורים ומשכו בעזרת כבל פלדה את כלי הרכב.
מסלול הכביש העוקף התחיל מהכפר הערבי דיר מוחסיין היום הישוב בקוע, בהמשך הדרך לבית גיז היום מצפה הראל, ולאחריו לבית סוסין (פארק רבין), ועליה הדרגתית למעלה התאנים גבעה בגובה 250 מטר ולאחריה ירידה תלולה, ובהמשך כביש שחצה את כביש הרטוב שער הגיא (היום כביש 38), והמשכו בעליות התלולות לכיוון סריס (שורש). בכך ניתן היה לעקוף את כל התוואי של כביש שער הגיא כפי שאנו מכירים היום.
יתרונה של הדרך העוקפת החדשה היה בכך שלא היו בה מחסומים של אנשי האו''ם והעוברים בה לא נבדקו, היא נוצלה להעברת מזון, נשק כבד, ותגבורות בכוח אדם לירושלים. עם כניסתה של הפסקת האש הראשונה ב-11 ליוני 1948 ופתיחת הכביש לתל אביב חזרו מירושלים האוטובוסים של אגד עם נהגיהם מהשיירות שנתקעו בעיר בעת המצור למשך 50 יום ושמקום מגוריהם היה בשפלה.
אחד הנהגים של סניף אגד בירושלים החבר ניסים אנגל ירד עם אוטובוס לתל אביב וחזר עם אספקה טרייה לחלוקה למשפחות החברים שנשארו בעיר, פתיחת הדרך מחדש הובילה לעזיבת אלפי תושבים את ירושלים כולל משפחות רבות של חברי אגד. הטראומה של המצור השפיעה עליהם וביניהם היו גם כאלה ממייסדי הקואופרטיב שלא עמדו בלחץ והעדיפו לצאת מחשש שהעיר תיחסם שוב. השימוש ואחזקת הכביש היו באחריות הצבא, הימים היו ימי מלחמה ואוטובוסים רבים שגויסו מכל מהקואופרטיבים נוצלו להעברת חיילים וציוד בדרך העוקפת הזאת. האוטובוסים שנסעו בדרך בורמה לא היו משוריינים מהסיבה שהיו רחוקים ממוקדי ירי.
בחודש שנקבע להפוגה בין הכוחות הלוחמים נסע אגד בקו ירושלים תל אביב ובחזרה בשני מסלולים אחד דרך כביש לטרון שעליו המשיכו לנסוע המשוריינים, שם היו מחסומים של הצבא הירדני ומשקיפי או''ם ועל מנת למנוע ירי עליהם המשיכו המשוריינים לנסוע בכביש הזה.
המקשר ואגד מפעילים קו שרות בדרך בורמה
מקרה חריג אירע בכביש לטרון כאשר משוריין אגד עמוס בציוד התקשה לבלום והמשיך בנסיעה כשנהגו יוסף קוסה מצליח לעצור אותו בקרבת מנזר השתקנים ליד מחסום של הלגיון הירדני, נוסעי האוטובוס נעצרו האוטובוס הוחרם הנהג נלקח שבוי ושוחרר על ידי חיילי האו''ם לאחר שלשה ימי מעצר בלטרון.
המסלול שני היה דרך העוקפת בכביש בורמה בו גם נסע אגד. קואופרטיב נוסף שהפעיל את השרות הבין עירוני בין ירושלים ותל אביב היה המקשר שמכוניותיו נסעו בדרך בורמה בקו השרות במשך מספר חודשים. בסמוך למשטרת לטרון פוצץ הלגיון הירדני את צינור המים שהגיע לירושלים ובכך נחסם מעבר המים ממעיינות ראש העין לירושלים.
בעת הפסקת האש ופילוס דרך חדשה הוחלט שבנתיב הכביש העוקף ייסלל קו צינור מים חדש שייצא מאזור חולדה על תוואי קו המים שהונח שם על ידי ''מקורות'' בשנת 1947 ושמימיו הגיעו ממעיינות באזור רחובות ונען. לצורך כך הוקמה משאבת בוסטר בבית סוסין ששאבה את המים וממנה המשיך הצינור עד לתחנת שער הגיא באזור סריס ומשם אל הצינור הקיים - לתחנת השאיבה בשכונת רוממה. חידוש הזרמת המים והפעולות שנעשו להנחת צינור חליפי לזה שפוצץ נמשכה 28 יום כשבסיומה זרמו מים לעיר. חידוש וסלילת קו צינור המים נקראו "קו השילוח", על שם נקבת השילוח מפעל המים העתיק שהציל את ירושלים בימי המלך חזקיהו מן המצור שהטיל עליה צבא סנחריב מלך אשור בתקופת בית ראשון. \
בעת הפעלת הכביש העוקף דרך בורמה שתוואי מסלולו היה תלול ומסוכן הוחל בפילוס דרך עוקפת שחלקה מקביל לדרך בורמה שנחצבה עם שיפועים מתונים ובתוואי נוח יותר. סלילתו של קטע הדרך שהחל בסמוך לקיבוץ חולדה ושהגיע עד להר טוב החלה ביולי 1948 ונסתיימה באוקטובר 1948. הכביש החדש נקרא "כביש הגבורה" והוא היה חלק מכביש ירושלים תל אביב שנסעו בו עד למלחמת ששת הימים. אגד המשיך לנסוע בכביש הגבורה גם כשהכביש המקורי דרך לטרון נסלל מחדש לאחר מלחמת ששת הימים. הסיבה הייתה שבקרבת הישוב משמר איילון הונח גשר ברזל (גשר ביילי) ובגלל מגבלות של משקל לא הורשו אוטובוסים ומשאיות לעבור בו.
אגד חזרה לנסוע דרך לטרון בכביש המהיר לתל אביב עם פתיחתו בשנת 1978, כיום כל האזור בו עוברת דרך בורמה כלול בפארק רבין - אזור חקלאי טבול בירק עם גידולים שונים וחורש נטוע וחורש טבעי שמסתיר את הדרמה שהתחוללה במקום לפני שבעים שנה.
"המקשר" במלחמת העצמאות: 79 נוסעים וחברים נהרגו בנסיעה להר הצופים
בתקופת מלחמת העצמאות הפעיל ''המקשר'' שרות אוטובוסים עירוני בעיר ירושלים ומיד לאחר ההחלטה באו''ם על חלוקת הארץ מצא עצמו כיתר הקואופרטיבים לתחבורה בהתקפות על קווי השרות שלו. המקשר הפעיל שרותי תחבורה לשכונות היהודיות של העיר ששכנו בסמיכות לאלו של הערבים, ומסלולי הקווים עברו בתוך השכונות הערביות. לכן קל היה לפגוע בנוסעי התחבורה הציבורית. זה התחיל בידוי אבנים, ועבר מהר מאוד לשימוש בנשק חם ובהטמנת מוקשים שבמספר מקרים גרמו להרס כלי הרכב ולפציעתם של נהגים.
המקומות המועדים לפורענות היו תלפיות דרך חברון, מקור חיים והכביש לבית החולים שבהר הצופים. חברי המקשר ובראשם מנהל הקואופרטיב א.ד. ליכטמן העריכו שהם עלולים למצוא עצמם מותקפים בנסעם בכבישי העיר ודאגו מבעוד מועד להתקין לוחות שריון במספר אוטובוסים שבנסיעתם עוברים באזורי חיכוך והיו חשש שיפגעו. מדובר באוטובוסים שפעלו בקווים לעיר העתיקה, תלפיות, מקור חיים, והר הצופים. בנייתם של אלה נעשתה במוסכי הקואופרטיב ובבית ספר עמל שבשכונת הבוכרים. במקביל הצטייד הקואופרטיב במיכל דלק ענק שבו נאגר דלק לשעת חירום.
בחודש דצמבר 1947 אסרה ממשלת המנדט הבריטי כניסת אוטובוסים של ''המקשר'' לעיר העתיקה והמשוריינים שנבנו פעלו בקווים למקור חיים תלפיות ולבית חולים הדסה. מאחר שלמרות השריון של האוטובוסים הנסיעות בקווי שרות אלה היתה מסוכנת זכו האוטובוסים בחלק מהזמן לליווי של הצבא הבריטי. אבל היו מקרים שהליווי עזב באמצע את המקום ולא אחת קרה שהדבר נוצל על ידי פורעים שזרקו רימונים ירו והצליחו להרוג ולפצוע נוסעים ונהגים.
עקב אכילס של השרות היה בקו להר הצופים לשם נסעו בשיירות ואחת מהן שיצאה ב-13 באפריל 1948 ממרכז העיר וכללה שני משורייני המקשר, רכבי ליווי משוריינים ואמבולנסים אוטובוס ''המקשר'' בהר הצופים (מאוסף ארכיון הציוני)
בניית משוריין ''המקשר'' במוסך של הקואופרטיב
הותקפה בשכונת שייח ג'ראח בין בית נשאשיבי ובית אנטוניוס ו-79 נוסעים שהיו בה וביניהם חמישה חברי המקשר נהרגו. בעת המצור הצטמצמה מאוד התחבורה הציבורית בעיר והפעלתה הייתה בעיקר לשכונות במערב העיר. הדלק שנאגר במוסך הקואופרטיב בקריית משה הועבר לאחריות וועדת המצב שהוקמה בעיר ופיקחה על מוצרים חיוניים, שהדלק היה אחד ממרכיביו והועבר לבתי חולים מאפיות ולכוחות הביטחון.
נהגי הקואופרטיב בזמן הלחימה בעיר הסיעו את הלוחמים, לאזורי הקרבות, עם פתיחת הדרך העוקפת לטרון דרך בורמה נסע המקשר בקו לתל אביב בהסיעו בעיקר לוחמים שבאו ויצאו את העיר עד לחנוכת כביש הגבורה באוקטובר 1948 – כביש שעקף את לטרון והגיע עד לשער הגיא ומשם המשיך לירושלים.
נהגי "שחר": המיגון לא פתר את הבעיה - הכדורים חדרו דרך הגג..
ההכרזה על חלוקת הארץ לשתי מדינות מוצאת את נהגי הקואופרטיבים ''חבר'' ו''משמר המפרץ'' בעיצומו של דיון על האיחוד שאמור להתבצע ביניהן בחיפה באחד בדצמבר. בפגישות שנערכו באותם ימים בין המפקדים הבכירים של ''ההגנה'' ואנשי הנהלות הקואופרטיבים לתחבורה הביעו נציגי ''ההגנה'' את חששותיהם לתגובת הערבים העקבות אישורה של תכנית החלוקה.
לא עברו ימים רבים והגיעו ידיעות הראשונות על התקפות התחבורה בארץ. בימים הראשונים של חודש דצמבר היו מספר זריקות אבנים על אוטובוסים שנסעו בבלד אל שייך, חליסה, רחוב המלכים ובדרך לתחנת הרכבת המזרחית בחיפה. האוטובוסים בקו 8 נסעו בלילות בליווי שוטרים בריטים ולאחר מכן עם מאבטחים חמושים שנסעו מבאלד אל שייך עד חיפה, עם אוטובוסים בקו 6 מרחוב שפירא העירה ועם אוטובוסים בקו 14. סודרה גם אבטחה ניידת שהייתה מסיירת לאורך מסלולי הנסיעה של קווי האוטובוסים היהודים אבטחה שהצליחה לסכל מספר לא קטן של התקפות עליה.
שימוש בנשק חם אירע לראשונה כששיירה בת שלושה אוטובוסים יצאה בלילה מחיפה לכיוון יגור וקריית עמל, הותקפה ונעצרה לזמן קצר עד להופעת צבא בריטי שהשיב בירי. כשהמשיכה השיירה לנסוע נעצרה על ידי חיילי הלגיון שחנו בבאלד אל שייך שם דרשו הלגיונרים מהנוסעים לרדת מהאוטובוס על מנת לערוך חיפוש ורק בשל סירובם של נהגי האוטובוס לציית להוראה ולהורידם התקפלו אנשי המחסום ונתנו לשיירה להמשיך בדרכה.
עם התגברות ההתקפות והמעבר לשימוש בנשק חם- התעורר הצורך למגן את כל הרכב בלוחות פלדה. בינתיים הלך והחמיר המצב: קווי תנועה חיוניים נסגרו לחצאי ימים ולימים שלמים נוסעים ונהגים נפצעו ונהרגו, והוחלט לזרז את מיגון האוטובוסים ולבצע אותו בכל מקום אפשרי: במפעלי כור, ווולקן, ומוסכי הקואופרטיבים. כל רכב תקין הועבר למיגון, כולל דגמי הסופר וויט החדשים.
אבל מהר מאוד התברר שמיגון הדפנות אינו מספיק. שכו לאוטובוסים חדרו כדורים שנורו דרך הגג בעקבות ירי שבוצע מגגות בתים או מקומות גבוהות של בניינים שחלשו על הכביש. הירי הזה המשיך לגבות קורבנות. בעקבות כך הוחל בבניית מיגון כללי לאוטובוסים, שהקטין את המרכב שלו. הממוגנים מהסוג החדש יכלו להסיע רק 30 נוסעים.
על מנת לנצל היטב את כמות כלי הרכב הממוגנת השתמשו במשוריינים רק בקטעי הדרך המסוכנים ביותר ובקטעים הפחות בעיתיים הועברו הנוסעים לאוטובוסים רגילים, כך נוצרה שיטה חדשה של הסעת נוסעים מתחנות לתחנות ביניים במקום לנסוע בשיירה עם ליווי. לדוגמא בשל חסימת כביש נשר וצומת עכו, נסע קו 8 רק דרך כפר חסידים וכפר עטא (כיום קרית אתא) . תחנות מאסף חדשות נוצרו עקב שינויי המסלול ומתחנות אלה היו הנוסעים עולים במשוריינים להדר ובחזרה. בבוקר לפני השעה 0700 ניתן היה לעבור באוטובוסים עם נוסעים דרך וואדי רושמייה משום שגם התושבים הערבים היו משתמשים באותה שעה במסלול הנסיעה הזה וכדי שלא יפגעו הייתה מעיין הפוגה בירי בשעות אלה שנוצלה על ידי שני הצדדים למעבר בטוח במקום. הפוגה זאת הקלה את המעמסה על המשוריינים.
וסף על הפעלת קווי השרות השתתף הקואופרטיב בפינוי ילדי קיבוצים וישובים בצפון, סייע לכוחות המגן בקרבות בצפון הארץ נהגיו היו יחד עם הלוחמים בכיבוש עכו, נבי-יושע, הגליל העליון, משמר הירדן, קיבוץ גשר, וחברים נוספים עזבו את העבודה והצטרפו לכוחות הצבא במאמץ המלחמתי.
לסיום: סיפור על משוריין אגד שננטש בשטח ההפקר למשך 19 שנה
לאחר סיום מלחמת ששת הימים ופתיחת המעברים בירושלים שחצצו בין העיר העתיקה לעיר החדשה החל פינוי הריסות הבניינים שניצבו באזור הגבול ובין הממצאים שנמצאו שם היה משוריין של אגד שננטש במלחמת העצמאות בכביש שמסלולו עובר מתחת למצודת דוד. הרכב הנטוש עמד כך במשך 19 שנה ולאחר שתמונתו פורסמה בשנת 1968 באחד מגיליונות העיתון "לחברנו" (אחד מגלגוליו הראשונים של עיתון "דרייבר") - אותר הנהג חבר אגד דוד עמנואלי שהיה האחרון שנהג בו באותו היום ונטש אותו שם.
מספר דוד עמנואלי, "אני הייתי נהגו האחרון של אוטובוס זה ונטשתיו במקום שבו צולם, בחודש מאי 1948". עמנואלי התקשה לזכור את התאריך המדוייק שבו נטש את המשוריין. "כל יום דמה למשנהו", תירץ. "זה היה במאי שנת 1948. השלטון הבריטי כבר יצא את העיר ירושלים. עטרות, נווה יעקב וביה''ס לשוטרים נכבשו על ידי הלגיון הירדני ירושלים הופגזה יומם ולילה והעיר העתיקה שיוועה לעזרה. האוטובוסים המשוריינים נסעו לכל מקום להביא אספקה ותגבורת.
אבל את היום ההוא, ובעיקר את הלילה אני זוכר ועוד איך! באותו יום נשלחנו כמה משוריינים מירושלים לקריית ענבים, כדי להביא את גדוד ''הפורצים'' של חטיבת הראל. ישבתי ליד ההגה וחברי חסון הנהג, שאני הייתי משנהו, ישב לידי ודיבר על הארוחה הטובה הצפויה לנו בקריית ענבים. הבאנו את הגדוד לירושלים כשהגענו כבר ירד הערב ונשלחנו למרכז המסחרי של ממילא. בקצה הרחוב ההרוס פגשנו פלוגה מגדוד ''מוריה'' עמדו שם שני משוריינים נוספים אחד מהם עם צריח והשני משוריין סנדביץ (כינוי לרכב שעיקר מיגונו היה לוח עץ בוק שכוסה משני צידיו בלוחות ברזל).
חשבנו, שמצפה לנו לילה ככל הלילות. המתנו במקום וחיכינו עד לאחר חצות. כל אותו זמן הומטרה לכיווננו אש מקלעים ומרגמות. בשעה 02:00 לאחר חצות עלתה לאוטובוס שלנו מחלקה וקבלה תדריך תפקידה היה להתקרב בחיפוי שני המשוריינים הקטנים עד לשער יפו ולפוצץ את השער. בסיוע לכוחות הופעלה מרגמת הדוידקה ולאוטובוס המשוריין הוכנס מכשיר קשר.
עם יציאת הכוחות מהרחוב הסמוך נתגלתה החומה וברד של כדורים התנפץ אל חזית המשוריין, לפתע תקר בגלגל הקדמי ומיד לאחריו גם בגלגל השני ההגה נעשה קשה אך ממשיכים לנסוע ישר לכיוון החומה, משורייני הליווי נעלמו ולאחר מכן נודע שאחד ספג פגיעה ישירה ובשני נהרג המקלען, לפתע נהג המשוריין חסון צועק "נפגעתי", "הוצאנו אותו ממושבו ואני תפסתי את מקומו על ההגה. ע
מדנו מוארים באור מהפיצוצים והרימונים שהתעופפו באוויר, מכשיר הקשר בעצמו נפגע מכדור שחדר מבעד לדופן המשוריין והפסיק לפעול. מישהו צעק נהג הסתובב חזרה הצלחתי שוב להתניע את האוטובוס ובעזרת אחד הלוחמים סובבתי את ההגה והאוטובוס פנה בחזרה לכיוון ממנו יצאנו, האוטובוס המשיך לנוע בקושי עד שמנועו דמם ובשלב הזה הוחלט לנטוש אותו.
כך נשאר הוא לעמוד במשך 19 שנה במקום שהפך להיות שטח ההפקר והגבול בין ממלכת ירדן ומדינת ישראל. לימים מציין דוד עמנואלי הבנו שמטרת הפעולה שנעשתה עם משוריין זה הייתה ביצוע פעולת הסחה על מנת שהערבים יחשבו שעומדת להתבצע פריצה לעיר העתיקה דרך שער יפו באותו הלילה פרץ גדוד ''הפורצים'' של הפלמ''ח לעיר העתיקה והתחבר ללוחמים שם למשך מספר שעות עד שעזב את המקום.