היו זמנים

במלחמת יום הכיפורים היו נהגי האוטובוסים של "אגד" בין הראשונים שנקראו לדגל. עם הכרזת הכוננות בסוף השבוע שקדם למלחמה נקבעו מראש דרכי התקשרות בין צוותי התנועה לנהגים. בערב החג ובבוקרו של יום הכיפורים הופתעו אזרחי ישראל לשמוע את רעש טיסות המטוסים הצבאיים בשמי הארץ  ואת הפרת שלוותו של השבתון המסורתי על ידי מכוניות צבאיות שנעו בכבישים.  מכך הסיקו שמשהו בלתי שגרתי עומד להתרחש, אך – כמובן – איש לא ניחש את גודל ההפתעה שמצפה לכולנו.

יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר לעם היהודי,  שבו המוני בית ישראל ספונים בבתי הכנסת, היה תאריך היעד של מנהיגי מצרים וסוריה לפתיחת מתקפה בשתי חזיתות נגד ישראל. הם העריכו, כי ביום זה תתקשה ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה ועד שתשאושש מן ההפתעה ישיגו הישגים נכבדים. אולם בפועל קרה דבר הפוך: דווקא משום שרובו  של עם ישראל היה בבתי הכנסת או בביתו,  היה קל משמעותית לגייסו בקצב מזורז.

עם פרוץ הלחימה, בצהרי יום כיפור בשעה 14:00 הורה שר התחבורה שמעון פרס למזכירות אגד להפעיל  מייד את התחבורה הציבורית. כחצי שעה לאחר מכן התחילה התחנה המרכזית בתל אביב לשקוק חיים ואוטובוסים רבים החלו  לנוע בכבישי הארץ במשימות בטחוניות שונות. אט חיילי המילואים הגיעו  במהירות אל נקודות המפגש שם המתינו להם אוטובוסים שהסיעו אותם להצטיידות במחסני החירום. היו אוטובוסים שחזרו לאסוף חיילים נוספים ואחרים נשארו עם היחידות המגויסות  והסיעו את החיילים ממש עד קו האש. במקרים אחדים נפגעו אוטובוסים מאש אויב ואף היו אבדות בנפש בקרב משפחת אגד.

בימי הלחימה הראשונים שימשו האוטובוסים ונהגיהם רכב קרבי לכל דבר. הם הסיעו לוחמים ותחמושת ליחידות בקו החזית ולעיתים אף שימשו את יחידות  החוד, שיצאו בעקבות כוחות האויב הנסוגים עקב מתקפות הנגד הישראלית. יותר מ-2,600 אוטובוסים גויסו עם פרוץ הקרבות לחזיתות בצפון ובדרום ובסניפי האגודה ברחבי הארץ נשארו רק כ-600 אוטובוסים לשירות הציבור שבעורף. ראוי לציין, כי למרות  הקושי הגדול להפעיל תחבורה ציבורית בתנאים אלה,  לא שותק השירות אלא המשיך להתקיים במתכונת מצומצמת ובתדירות נמוכה מן הרגיל ברוב חלקי הארץ.

בימי הלחימה הבאים החלו לחזור בהדרגה לסניפים אוטובוסים ששוחררו על ידי צה"ל. אולם בשל צווי גיוס שהמתינו לנהגים בתיבות הדואר של בתיהם, הנהגים עצמם שבו והתגייסו ליחידותיהם. נוצר איפוא מחסור חמור בנהגים ואת מקומם תפסו פנסיונרים של אגד שנקראו לסייע לאגודה ומתנדבים מסקטורים שונים במשק, בעלי רשיונות נהיגה באוטובוס, שנענו לפנייה אשר שודרה ברדיו.

בתיאום עם משרד התחבורה הופעל מחדש בית הספר לנהיגה של אגד בדרום והוחל במיון נהגים בעלי רשיונות נהיגה במשאיות כדי להכשירם לנהיגת  אוטובוסים. מזכירות אגד, שהתכנסה במוצאי יום הכיפורים, החליטה על הארכת יום העבודה לתשע שעות. כן הוקמו צוותים לאיתור חברים שיצאו כנהגי אוטובוסים להסעת כוחות המילואים בתחילת הקרבות והקשר עימם נותק במהלך ימי הלחימה.

הצוות הראשון יצא לחזית הדרומית ב-12.10.1973 במטרה ליצור קשר עם נהגים שנשלחו בחופזה לסיני עם פרוץ הקרבות. מטה החירום של האגודה הכין בעבור הנהגים הללו חבילות  ארוזות  ובהן לבנים להחלפה, מזון, ממתקים, סיגריות וכלי כתיבה. בשלושת הימים שבהם שהה בסיני הצוות פגש מאות נהגי אוטובוסים וחזר עמוס דרישות-שלום ומידע על פעילותם של נהגי האגודה במסגרת היחידות שאליהן צורפו עם האוטובוסים שלהם.

בתאריך 14.10.1973 יצא צוות נוסף מטעם מטה החירום  של האגודה לסיני ושהה בשטח תשעה ימים. גם צוות זה פגש נהגים רבים בצירי הדרכים והגיע עד למרחק שמונה קילומטרים  מקו החזית. לעיתים הוא מצא עצמו בין נגמשים וטנקים ופגזים נחתו במרחק קטן ממנו. הצוות חילק מצרכים ודמי כיס למאות נהגים.

הפסקת האש בשתי החזיתות, שנכנסה לתוקפה ב24.10.1973 לא הביאה עימה הקלה במתח העבודה. יותר ממחצית הנהגים נשארו מגוייסים לשירות מילואים פעיל  וקווי השירות פעלו תחילה משעה 0600 בבוקר עד 1800 ולאחר ביטול מצב ההאפלה ברחבי הארץ הוארך משך השירות עד השעה 20.00. בחודש נובמבר הוארך השירות בירושלים ובחיפה עד לשעה 21.30.

המצב הבטחוני עד חתימת הסכם הפרדת הכוחות בסיני חייב את אגד להמשיך לספק מאות אוטובוסים להסעות החיילים ששהו הן בחזית הצפון ובמיוחד בחזית הדרום, שם היו קווי האספקה ארוכים מאוד וכללו שטחים ממערב לתעלת סואץ (אפריקה). אגד הפעיל עשרה קווי שירות להסעת חיילים חינם למחנות ולבסיסים מקונייטרה בצפון ועד פאיד שבמערב תעלת סואץ, כשנקודות המוצא שלהם היו פזורות על פני כל הארץ. קווי שירות אלה תרמו רבות לכושר התנועה של החיילים מיחידותיהם לצורך יציאה לחופשות וחזרה.

במהלך הפעלת הנסיעות הללו נפתחו שני בסיסים קדמיים של אגד – בפאיד שממערב לתעלה וברפידים שבמרכז חצי האי סיני, ובהם היו יחידות משקיות למתן טיפולי תחזוקה לאוטובוסים, משרדי ויסות תנועה ומקומות לינה לנהגים.

סיפורו של אגד במלחמת יום הכיפורים הוא סיפור גבורתם ומסירותם של אלפי חבריו ועובדיו של הקואופרטיב, שהיטו שכם אחד למאמץ להפעלת השירות בעורף ולמתן שירות לכוחות צה"ל בכל החזיתות - נהגים שיצאו מבתיהם וסופחו ליחידות השונות כנהגי אוטובוסים של האגודה; אנשי משפחת אגד שהתגייסו ליחידותיהם כלוחמים; נהגים שגילו תושייה מדהימה ונחלצו ממארבי קומנדו מצרי בסיני, חצו בין הראשונים את תעלת סואץ, הביאו אספקה, ציוד ותחמושת ליחידות הלוחמות ברמת הגולן.

המלחמה, שהתחילה בהפתעה גמורה ביום הכיפורים 1973,  הסתיימה למעשה בסוף חודש מאי 1974 בחתימת הסכם הפרדת כוחות ברמת הגולן. זו הייתה מלחמה ארוכה וקשה, שתבעה מעם ישראל כמעט 3,000 קרבנות בנפש. בין הנופלים היו 30 לוחמים ממשפחת אגד - חברים, עובדים, בני חברים וחתנים.
מדינת ישראל שינתה פניה לאחר מלחמה זו וזיכרון  המלחמה הזאת מלווה אותנו עד היום.

*התמונות לכתבה זו צולמו בידי פנחס אורן, שהיה רכז מערכת "בינינו" באותו זמן, דני גולדשמידט, שהאוטובוס שלו הוא החונה לצד הטנק בגולן, ואנשי אגד נוספים, שהעבירו למערכת את תמונותיהם לאחר המלחמה על פי בקשתנו

מאת צבי וינשטוק