כשמגיע חג הפסח, אנו מצווים לפי ההגדה של פסח "לספר ביציאת מצרים" – וכל המרבה הרי זה משובח... אז סיפור יציאת מצרים של ההגדה- נשאיר לליל הסדר. אבל לנו כ"אגד" יש סיפור "יציאת מצרים" משלנו הסיפור של אגד במלחמת יום הכפורים, כשהאוטובוסים שלנו הסיעו את החיילים לסיני ואף חצו את התעלה כדי להוציא ממצרים חיילים לחופשות ולהחזירם ליחידותיהם. ואחר כך הפעלת קו 100 בין תל אביב לקהיר.
וגם אנחנו, אנשי אגד, כמו אבותינו לפני אלפי שנים בנינו במצרים (בפאיד) "ערי מסכנות", או נכון יותר עיר אוהלים וביתנים ששימשה "סניף אגד בפאיד" שם ריכזו את ההסעות, והטיפולים הטכניים באוטובוסים ושם "בצון" הזה התגוררו אנשינו -הנהגים, אנשי המינהלה והצוותים הטכניים ש"ירדו מצרימה" בתקופת המלחמה. וכשנחתם הסכם השלום עם מצרים- אנחנו, אנשי אגד, היינו אלה שהפעילו לראשונה בשנת 1982 קו שרות ("קו 100") בין תל אביב לקהיר.
אז לטובת אלה שלא זוכרים כי היו אז צעירים מדי או שטרם הגיחו לאוויר העולם, ולאלה שיושבים בירושלים ולא רוצים לזכור, דור הרגולטורים "שלא ידע את יוסף" ליקטנו בעזרתו של צביקה וינשטוק, מנהל הארכיון שלנו, קצת תזכורות מצולמות מהימים ההם, אולי זה ירכך קצת את לב "פרעה" להבין שאגד אינה "עוד מפעיל" של תחבורה ציבורית, אלא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של מדינת ישראל ומבטחון המדינה, שצבר זכויות רבות וכך יש להתייחס אלינו. שכן ביום פקודה, כבר הוכחנו - יש על מי לסמוך.
אז הנה מה שהעביר לנו צביקה על בסיס החומר שמצא בארכיון ההיסטורי של אגד: "מערכת הגיוס הצהלית התבססה שנים רבות על גיוס מירב האוטובוסים של אגד תוך קבלת התראה קצרה, לטובת הסעת אנשי המילואים שגוייסו בכל רחבי הארץ, והצבא הסדיר- לימחים ולאחר מכן לשטחי הכינוס". כך זה התנהל במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים: "האוטובוסים גויסו ועם סיומה של הלחימה שוחרר הרכב וחזר למקומו הטבעי: הסעת נוסעים ברחבי הארץ".
האוטובוסים גוייסו במהלך יום הכיפורים
במלחמת יום כיפור הדברים היו שונים המלחמה פרצה בהפתעה למרות שמנהלי אגד קיבלו התראה יום קודם לאפשרות של גיוס אוטובוסים, עדיין משימת גיוס הנהגים והאוטובוסים במהלך יום הכיפורים – היתה מבצע מאוד מורכב. למרות זאת גוייסו תוך זמן קצר אלפי אוטובוסים והועמדו לרשות מערכת הביטחון.
גם משך זמן הלחימה במלחמת יום הכפורים היה מעבר למה שהורגלו תושבי הארץ. הלחימה עצמה נמשכה 19 יום בתום הקרבות מצאנו את עצמנו פרוסים עם כוחות גדולים גם מעבר לתעלה בשטחים חדשים והיה צורך להסיע לוחמים לחופשה ולפעילות מבצעית ועם זאת להמשיך ולתת שרות לאזרחים שבעורף.
חציית התעלה (קריעת ים סוף?...) עם מעבר כוחות צהל למערב אפריקה חייבה את אגד להקים במקום "סניף" שיטפל בהסדרת ההסעות לארץ וצוות טכני שיטפל באוטובוסים שחצו את מדבר סיני, בפחות מ-40 שנה...
אגד קיבל לצורך זה שטח במחנה הצבא המצרי בפאיד. כאן רוכזו כל האוטובוסים שעסקו בהסעת החיילים במרחב השטח שנכבש במלחמה וכלל גם הסעות למרכזי הערים הגדולות בעת יציאת החיילים לחופשה. ''הסניף'' החדש שנפתח הצריך מנהלת ולמקום מונה מנהל סניף, שיחד עם מספר עוזרים -הפעילו את המקום במשך כל זמן שהיית צה"ל בשטח אפריקה.
עם סיום הלחימה וחתימה על הסכם הפרדת הכוחות ונסיגה מעבר לתעלת סואץ היה זה אגד שהופקד על "יציאת מצרים" של ימינו. נערך גם טכס קצר על אחד הגשרים היבשתיים שהוקמו על תעלת סואץ.
קו 101 יורד מצריימה
שמונה שנים לאחר מלחמת יום כיפור ב-1981 נחתם הסכם שלום עם בין ישראל ומצרים ואחד מסעיפי ההסכם עסק בהפעלת קו תחבורה יבשתי בין שתי המדינות. את הקו אמורות היו להפעיל חברה ישראלית וחברה מצרית. מתברר שהזיכרון של קברניטי התחבורה בממשלת ישראל היה כבר אז קצר. הם שכחו את מה שעשה אגד במלחמת יום הכפורים, ולא היו מוכנים לאשר לאגד להפעיל את הקו. ההחלטה היתה שיש לפרסם מכרז להפעלת הקו שבו ישתתפו גם חברות תיירות.
שוב היה צורך להוכיח "באותות ובמופתים" שלאגד יש זכויות להפעלת הקו הזה: בידי אגד היו רישיונות, עוד מלפני קום המדינה, להפעלת קווי שירות למדינות ערב... משרד התחבורה נכנע ואגד קיבל את הזיכיון. בחודש אפריל 1982 הופעל הקו מתל אביב לקהיר בנסיעת בכורה שכללה אורחים חשובים מהארץ. החברה המצרית שהפעילה את הקו מטעם המצרים היתה איסט דלתא.
וכמעט כמו בתקופת המדבר של יציאת מצרים ההיא שארכה 40 שנה - נסיעת הבכורה למצרים ארכה 19 שעות (!!!) עקב בעיות בירוקרטיות של מעבר אוטובוס ישראלי (הגם שנשא לוחיות רישוי מצריות) בכבישים עד לקהיר. אבל הבעיות נפתרו וקו השרות הזה פעלו מספר ימים בשבוע במשותף בין אגד לבין החברה המצרית.
חוסר כדאיות כלכלית
לקו הזה לא היתה עדנה גדולה. משך הנסיעה הארוך והפעלתן של טיסות סדירות של אל על וחברת תעופה מצרית בין נתב"ג לקהיר גרמו לכך שמספר הנוסעים בקו האוטובוסים הלך וירד. הקו היבשתי שירת בעיקר קבוצות של תיירים או כאלה שלא יכלו לטוס מסיבות אלה ואחרות. רוב הנסיעות בוצעו באמצעות אוטובוס מרצדס מדגם 303 שבו הותקן גם תא שירותים. אבל מיעוט הנוסעים לא הצדיק את המשך הפעלת הקו. מחיר הנסיעה אמנם לא היה יקר: 18 דולר בכיוון אחד ו-23 דולר בכרטיס הלוך ושוב, אבל משך הנסיעה הארוך שתוכנן להיות כשבע וחצי שעות נמשך בפועל מעל 11 שעות והבריח את הנוסעים לעבר המטוסים.
למשך תקופה מסויימת עבר לתפעולו של קואופרטיב דן ולאחר מכן הוחזר לאגד. בסך הכל פעל הקו בתדירות של נסיעה יומית אחת משנת 1982 ועד 1987 אז הוקפאה פעילות למשך יותר משנתיים ולבסוף חודשה ב-1990 משיקולים פוליטיים, אבל בתדירות נמוכה יותר של מספר פעמים בשבוע. בשנת 1996 הופסקה לגמרי פעילות הקו.
היה ניסיון נוסף להפעיל את הקו דרך טאבה על ידי חברה פרטית, ובמחיר של 110 דולר, אלא שגם ניסיון זה כשל משום שהנסיעה נמשכה כ-14 שעות. כיום אגב אפשר להגיע לקהיר באמצעות אוטובוס מצרי הפועל ממעבר טאבה.
אבי לנדאו שהסיע חיילים לפאיד ונהג בקו 101: מראה קו בר לב ההרוס ריגש אותי עד דמעות בכל נסיעה מחדש
אבי לנדאו, כיום גימלאי של אגד, היה אחד הנהגים שבמלחמת יום הכיפורים הסיע חיילים לסיני ולחופשות בארץ ולאחר מכן שימש גם כנהג בקו 100 לקהיר. בראיון שהעניק לצביקה וינשטוק הוא מספר:
"במלחמת יום כיפור בצעתי נסיעה לרפידים שבסיני. באחת הנסיעות ממש כשהגענו לפאיד תקף אותנו מטוס מצרי והטיל עלינו פצצות. באותה התקפה היו לנו אבדות. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים השתתפתי כנהג בסידור עבודה בקו 100 תל אביב-קהיר. בנסיעות אלה הרגשתי תחושת שליחות לאומית. בכל נסיעה שנהגתי התרגשתי מחדש. מהלך הנסיעה היה מורכב בגלל שיקולי ביטחון. המסלול היה משתנה חדשות לבקרים. נציג אגד היה קולט את הנוסעים, לאחר המתנה ממושכת, בקיבוץ יד מרדכי. מכאן הוסעו הנוסעים לביקורת גבולות בצד הישראלי בכרם שלום. במסוף רפיח עברו הנוסעים לצד המצרי. כאן הוחלפו גם לוחיות הרישוי של האוטובוסים הישראלים בלוחיות רישוי מצריות. אף פעם לא ידענו כמה זמן ימשך תהליך החלפת הלוחיות. הבירוקרטיה המצרית היתה מורכבת בהרבה מזו שלנו.... כשיצאנו סופסוף מהמסוף המצרי, היו מצטרפים אלינו בנוסף לאנשי הביטחון שהיו באוטובוס אנשי בטחון נוספים עם רכבי ליווי שנסעו יחד עם האוטובוס לכל אורך מסלול הנסיעה. האוטובוסים שלנו צוותו בשני נהגים בנסיעות האלה, שכן היא נמשכה בממוצע בין 10-11 שעות".
"הנסיעות בקו הזה ריגשו אותי בכל פעם מחדש", מספר אבי לנדאו. "ההתרגשות היתה מגיעה לשיאה כשהגענו לתעלת סואץ, כדי לעלות למעבורת שתעביר אותנו לעבר השני של התעלה. ההריסות של קו בר לב הזכירו לי את מה שהתחולל כאן לפני פחות מעשור. בכל פעם דמיינתי לעצמי מחדש את אלפי החיילים המצריים מטפסים על הסוללות ונכנסים למעוזים שלנו. חוויה קשה. לאחר שחצינו את התעלה במעבורת, המשכנו בנסיעה לתוך קהיר לתחנת עבסיה, כפי שכבר סיפרתי- מסלול הנסיעה שונה בכל פעם מחדש למען ביטחון הנוסעים. בסך הכל יצרנו מערכת יחסים טובה עם אנשי המשמר במסוף רפיח. היינו קונים להם עיתונים בקהיר בחצות הלילה, אז כבר הודפסו עיתוני הבוקר הראשונים של יום המחרת, ובדרכנו חזרה- היינו מוסרים להם את העיתונים, שלהם ציפו בכיליון עיניים שכן זה היה הקשר היחיד שלהם למה שמתרחש בארצם...
חוויה אחת שלא אשכח מנסיעותיי הייתה כאשר בני, ניר לנדאו, דור שני באגודה, נהג איתי את האוטובוס וביחד הובלנו אותו בקו 100 מתל אביב לקהיר ובחזרה. וזו גם ההזדמנות לשלוח תודה מיוחדת לאורנה, שהייתה רכזת קו 100 ושיבצה את הנהגים, דאגה להוצאת האישורים לנהגי הקו ולדולרים חדשים על מנת שלא תהיינה בעיות במסוף המצרי...."
מאת צביקה וינשטוק ובני ברק