באחד בינואר 2017 מלאו חמישים שנה לאיחוד הקואופרטיבים "המקשר" ו"אגד" בירושלים- צעד שהפך את הקואופרטיב המאוחד לשני בגודלו בעולם בשנים ההן. מערכת יחסי העבודה של שני הקואופרטיבים התאפיינה בעליות ומורדות במיוחד בשנות ה-50 של המאה הקודמת עקב מחלוקות על הפעלת קווי שירות. אולם במהלך השנים השתפרו מאוד יחסי העבודה וכך לקראת אמצע שנות ה-60 מצאו עצמם שני הקואופרטיבים מתדיינים על איחוד ביניהם.
המקשר נוסד בשנת 1931, עוד לפני הקמת "אגד". יסודו היה תוצאה מאיחוד מרבית הנהגים היהודים בירושלים שהיו בעלי רישיונות להפעלת קווים מטעם שלטונות המנדט ואשר הצטרפו לרעיון ההקמה. אליהם הצטרפו גם בעלי מכוניות שהפעילו קווים בקבוצות, נהגים שכירים שעבדו אצל בעלי כלי הרכב ונהגים בודדים שרובם עבדו בחברה שנקראה ''אחדות''.
היוזם של הקמת המקשר היה אברהם דוד ליכטמן והוא פעל לצרף את כל נהגי העיר כדי שיפעלו תחת קורת גג אחת בסיוע ותמיכה של ההסתדרות, במקום להתחרות זה בזה.
תחנת המוצא של "המקשר" הייתה שער יפו ומשם נסעו לבית וגן, למחנה יהודה, למשכנות שאננים ולתלפיות.
בשנת 1933 הצטרפו ל''המקשר'' נהגי שכונת הבוכרים שלהם הייתה חברה שנקראה ''מרץ'' והיא הפעילה מספר קווי שירות משכונת הבוכרים דרך מאה שערים לעיר העתיקה וקו לרחביה שערי חסד ולמרכז העיר.
בשנת 1934 הצטרף ל"המקשר" גם השרות של ''שוורץ'' שכלי הרכב שלו נסעו ממרכז העיר לבית החולים בהר הצופים ובכך למעשה הפך ''המקשר'' לקואופרטיב העירוני בעיר ירושלים. "אגד", שהוקם בשנת 1933 הפעיל את הקווים הבין עירוניים.
"המקשר" בתקופת מתיחות ומלחמה
בירושלים, כעיר מעורבת עוד מלפני מלחמת ששת הימים, בתקופת טרום המדינה, התגוררו בשכנות יהודים ערבים ונוצרים. מכאן שמסלולי הקווים של "המקשר" לשכונות היהודיות עברו גם בתוך שכונות ערביות, בימי רגיעה היו משתמשים באוטובוסים שלו גם נוסעים ערבים שהעדיפו אותו על פני השרות הערבי שפעל בעיר לשכונות הערביות ולעיר העתיקה.
הבעיות החלו לצוץ בעת אירועים, שהרחוב הערבי הושפע מהם. אז החלו התנכלויות לתחבורה היהודית. זה קרה בתקופת המרד הערבי בשנים 1939-1936, ואחר כך בעת החלטת האו''ם על חלוקת הארץ בנובמבר 1947 ותחילתה של מלחמת האזרחים בארץ..
ראשי הקואופרטיבים לתחבורה בארץ שהתכנסו עם תחילתו של גל הפיגועים בשנת 1947, החליטו על אגירת דלק במוסכי הקואופרטיבים בגלל חוסר וודאות לגבי הספקת דלק לארץ שהגיע דרך חברת ''של" הבריטית מבארות הנפט שבעיראק. ראשי "המקשר" החליטו אז לקנות מיכל דלק גדול בתל אביב, להעלות אותו לירושלים ולהטמינו בחצר המוסך של הקואופרטיב בקרית משה שבירושלים. ההחלטה הזו התבררה בדיעבד כבעלת חשיבות גדולה להמשך קיומם של שרותים חיוניים בעיר בתקופת המצור- שכן מיכל הדלק שהוטמן בחצר המוסך- הועבר לשימושם בתי החולים, מאפיות וכוחות הצבא.
''המקשר'' נערך לאפשרות שיעשה ניסיון לפגוע בכלי הרכב בנוסעיהם ובנהגיהם ובמוסך בקריית משה הורכבו רשתות בכלי הרכב נגד אבנים. עקב התגברות מעשי החבלה כנגד האוטובוסים של ''המקשר'' במיוחד בקווים להר הצופים, לתלפיות ומקור חיים, במסלולים שעברו דרך שכונות ערביות צויידו הנהגים בנשק להגנה עצמית . לאוטובוסים ניתן הוקצה אמנם ליווי צבאי בריטי אבל לא תמיד ניתן היה לסמוך עליו, שכן הוא ניתן רק אם שירת את האינטרס הבריטי...
היו מקרים רבים של התנכלויות לאוטובוסים של "המקשר" שבהם הושלכו בקבוקי תבערה, אבנים ורימוני יד וכתוצאה מכך נהרגו נוסעים ומספר נהגים נפצעו. המצב החריף כאשר הערבים הטמינו מוקשים במסלול הנסיעה של האוטובוסים .אוטובוסים נפגעו והושבתו בעקבות הפעילות הזאת.
אוטובוסים ממוגנים
הקו להר הצופים היה עקב אכילס של מערך ההסעות של הקואופרטיב שכן חלקו הגדול של מסלול הקו עבר בתוך השכונות הערביות של העיר והיה נתון להתקפות חוזרות ונשנות. לפורעים היה קל לתכנן את המתקפות שלהם שכן האוטובוסים פעלו בלוח זמנים קבוע, ובימי ביקור בבית החולים התחבורה הציבורית להר הצופים אף תוגברה.
כשהמצב הביטחוני בעיר החמיר בעת הלחימה בירושלים בשנת 1948 מיגן "המקשר" בלוחות פלדה מספר אוטובוסים שלו , עבודת המיגון נעשתה במוסך בקריית משה ובבית הספר המקצועי ''עמל'' שבשכונת הבוכרים. אבל למרות כל הסיכונים וההתנכלויות- "המקשר" לא ויתר על המשך הפעלת התחבורה הציבורית בעיר. הרצון להמשיך ולשרת את התושבים גבה מחיר כבד: בנסיעה שנערכה ב- 13.4.1948 לבית החולים הדסה בהר הצופים נקלעו האוטובוסים שנסעו בשיירה למארב. האוטובוסים הוצתו וחמישה חברי "המקשר" שהיו בשיירה נהרגו.
בתקופת המצור על העיר הפעיל "המקשר" שרות חלקי ממרכז העיר לשכונות במערבה ועם סיום הקרבות בעיר, בשנת 1949הפעיל "המקשר" במשך תקופה קצרה, ביחד עם "אגד" את הקו לתל אביב זאת עקב מחסור בנהגים ב"אגד" ובתחילת שנות ה-50 החל להתארגן בקווי השרות מחדש.
לאחר מלחמת העצמאות ועד האיחוד עם "אגד" הפסיד "המקשר" חלק מהקווים שלו שהובילו לעיר העתיקה ולבית החולים בהר הצופים, שהפכו לחלק ממלכת ירדן. מערך התנועה בתוך העיר התבסס על קשר בין השכונות הוותיקות שנבנו לפני הקמת המדינה עם שכונות חדשות שהוקמו במערבה לאחר מלחמת העצמאות. במקום הקווים שאבדו- קיבל "המקשר" את הפעלת הקווים לשכונות הערביות שמרבית תושביהן עזבו את העיר ובהם למושבה הגרמנית ולבקעה. בנוסף הפעיל המקשר מספר נסיעות בקווי השרות הבין עירוניים לתל אביב, באר שבע ופרוזדור ירושלים במשותף עם "אגד".
המגעים הראשונים איחוד כשלו בגלל הערכת שווי הנכסים
הניסיון הראשון לאיחוד שני הקואופרטיבים עלה על הפרק בשנת 1954. התקיימו אז פגישות של נציגי שני הקואופרטיבים לבדיקת אינוונטר הרכוש של שני הקואופרטיבים (כלי רכב, נכסי דלא ניידי, ומוסכים), אבל בגלל המורכבות של איחוד כזה במיוחד אחרי האיחוד הגדול של שלושת הקואופרטיבים "דרום יהודה", "אגד" ו"שחר" שבוצע שלוש שנים קודם לכן (בשנת 1951 ) ירד נושא האיחוד מהפרק מחשש שלא ניתן יהיה להגיע להבנות לגבי הערכות שווי הנכסים וחלוקת הקווים.
נושא האיחוד הועלה מחדש במהלך שנות ה-60, הרבה בזכותו של אברהם דוד ליכטמן, מנהלו של המקשר מיום הקמתו. ליכטמן דחף לאיחוד עם "אגד". הוא העריך שהאיחוד יפתח בפני "המקשר" את האפשרות לעבוד עם המגזר החרדי בעיר ולבצע הסעות מיוחדות למפעלים שהיו אז בשליטה מלאה של "אגד". "המקשר" ביקש גם להשתלב בנסיעות בינעירוניות נוספות ולקבל לקבל את רישיון הקו להפעלת שירות נסיעות מירושלים ליפו . ליכטמן העריך כי זו התקופה המתאימה לאיחוד שכן היא תזכה לתמיכת הממשלה.
שני הקואופרטיבים החלו לתכנן ברצינות את המיזוג. זו לא היתה משימה קלה. היה צורך לתכנן מחדש את מערכי הכספים, והמוסכים, לבצע הערכה של שווי הנכסים ולהדריך את כל חברי "המקשר" בנהלי הרישום של הנסיעות שהיו נהוגים ב"אגד".
לאחר שהושלמה ההערכות לקראת האיחוד והתוכנית אושרה על יד הנהלת שני הקואופרטיבים, יצא המיזוג לפועל. זה ארע ביום 1.1.1967. מאותו בוקר החלו נהגי "המקשר" למכור כרטיסי נסיעה של אגד. כך באה לסיומה תקופה של 35 שנות הפעלת "המקשר" בעיר ירושלים.
חצי שנה לאחר האיחוד פרצה מלחמת ששת הימים שלאחריה גדלה העיר בשטח ובאוכלוסייה. ירושלים המאוחדת הפכה לעיר גדולה שמושכת אליה תיירים ומטיילים מה שחייב תכנון מחדש של קווי התחבורה בעיר והרחבת הפעילות גם לשכונות החדשות שהחלו להבנות מסביבה ולמזרח העיר. הגידול הפתאומי הציב בפני אגד אתגר לבצע שינויים במערך התחבורה בעיר מהלך שהצריך תוספות בכוח אדם ואוטובוסים והפכו את העיר ירושלים לאזור תפעולי נוסף.
מאת צבי וינשטוק