ב"יומן המלחמה" שלו כתב אז ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון: "הבוקר טילפן לי יעקב (דורי, הרמטכ"ל) שהלילה בחצות (בין 10 ל – 11 במארס) נתקע הדגל שלנו במימי ים סוף. היגענו לאילת. זהו אולי המאורע הגדול ביותר בחודשים האחרונים, אם לא בכל מלחמת השחרור והכיבוש. ולא נשפכה אף טיפת דם אחת!...אנו חונים עכשיו בעין גדי ובאילת!".
ואכן, עם תחילתו של מבצע "עובדה", שבו נטלו חלק חטיבות "גולני" ו"אלכסנדרוני", הורה הגנרל גלאב פחה, מפקדו של הלגיון הערבי העבר ירדני, לחייליו לסגת אל תחום ממלכת ירדן, כדי לא להיכנס בקרב עם חיילי צה"ל ולא לטרפד בכך את שיחות שביתת הנשק שהתנהלו אז ברודוס.
עם הגיעם למפרץ אילת צוייר הדגל הלאומי בדיו על גבי בד לבן ומי שהיה לימים האלוף אברהם אדן (ברן) טיפס על התורן המאולתר וקבע את דגל הדיו שסימל את ריבונות ישראל במקום. אולם חברי "אגד" כבשו את הדרך דרומה ותקעו יתד באילת הרבה שנים לפני האירוע ההיסטורי הזה. בארכיון האגודה מצוי חומר רב, המתעד נסיעות וטיולים שביצעו חברינו לאום רשרש, למפרץ עקבה ולכפר הירדני עקבה החל בשנות העשרים.
בכתבה שפורסמה בחוברת "כלי מבטא אגד" מספטמבר 1938 תיאר החבר ש. גוטליב חווית נסיעה לעקבה בשנת 1928 עם חוקרי ותלמידי הגימנסיה "הרצליה" בראשית הפרופסור אייג מן האוניברסיטה העברית בירושלים. נסיעה זו ארכה שמונה ימים והמסלול שלה היה דרך עבר הירדן והמדבר. באותה נסיעה השתתפו גם נהגים מקואופרטיב "המהיר" – אבא רשטיק, מוסינזון, הרכבי וש. גרינברג. כותב גוטליב:
"להיכנס למכונית בדרך הרגילה כבר לא היה אפשר, כי כל השטח מסביב למכונית – המדרגות , הכנפיים הכל ! היה מכוסה חבילות, אוכל, פחי בנזין ושמן, וגם מים למכונית ולשתייה לשבוע ימים. נכנסנו דרך החלונות ועם עלות השחר התחלנו את הנסיעה ליריחו ולעבר הירדן... עד גשר אלנבי הנסיעה עברה טוב ובמצב רוח מרומם. ורק מכאן אחרי ביקורת הגבול, התחילו 'הצרות' שלי. בעליות כשאני רק מספיק להגביר את מהלך המכונית , מתחילים הנוסעים לצעוק 'עמוד!' הם הבחינו בצד הדרך, בתעלה, באיזה צמח שלא היה מוכר להם... ככה זה נמשך כל הדרך עד עקבה".
בשנת 1934 יצא הח' נתנאל אייזנברג יחד עם הנהגים מקס טובנהוז וסגל מירושלים, בשני אוטובוסים, לטיול של עשרה ימים בירדן. בעדות מוקלטת שמסר באפריל 1980 הוא מתאר את הנסיעה, שבין נוסעיה היו אנשים מכובדים מאוד:
"דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, אליהו אפשטיין (אילת), אליהו ששון ובתו של שגריר הולנד. מסלול הנסיעה היה ירושלים – יריחו – גשר אלנבי עמאן – קטרה – פטרה – עקבה. "בידי בן גוריון היה מכתב ממפקד הבולשת הבריטית ועל כן קיבלו אותנו יפה בכל מקום שאליו היגענו. במקומות שבהם הנסיעה לא הייתה אפשרית הלכנו ברגל, ורק ברל כצנלסון, שקשתה עליו ההליכה, רכב על גמל. כדי להגיע לסלע האדום נאלצנו לרכב על סוסים... בעקבה נערכה לכבודנו כרה שכללה דגי ים וכבשים".
דוד רוזנצוייג מספר בעדות מוקלטת על נסיעה לאום רשרש בשליחות ה"ההגנה":
"הצטיידתי בכלים וחלקי חילוף והגיעתי לביתו של המופתי הירושלמי, שם חיכיתי כשעתיים אחר כך נסעתי לעמאן ומשם המשכנו לאום רשרש. בהיותי איש יודע ערבית קלטתי משיחות הנוסעים שלי שהם עומדים להקים חברה להעברת דגים בארגזי קרח מאום רשרש לערים הגדולות בארץ".
וויצחק הדר העלה אף הוא בכתבה בבטאון ל"חברינו" משנת 1958 ובעדות מוקלטת את זכרונותיו מהדרך לאילת בשנות השלושים:
"המכשול העיקרי היה חוקי הממשלה המנדטורית, שסגרה בפני יהודים את כל האיזור דרומה מבאר שבע. המכשול השני – קושי טכני, חוסר בדרכים סלולות, חוסר מים ותנאי אקלים קשים. בכל זאת נעשו כמה נסיונות ... בראשית שנות השלושים נשלח דייג עברי בשם טוביה פרידמן לחוף אום רשרש ללמוד את עבודות הדיג במקום. את שללו היו מעבירים צפונה בארגזי קרח בהובלה ערבית, דרך עבר הירדן, לאחר שנה וחצי החל בנסיון לשווק את הדגה לתל אביב שלא דרך עבר הירדן ובהובלה יהודית. היה ברור שנצטרך לנסוע בערבה, בדרך לא דרך, מרחק של כ- 250 ק"מ עד באר שבע ומשם לעזה, מרחק של כ- 50 ק"מ בדרך עפר ומעזה לתל אביב בכביש סלול... לביצוע הנסיעות הללו הוזמנו שלושה קואופרטיבים לתחבורה – 'מטען', המחלקה למשאות של 'דרום יהודה', 'מרץ', המחלקה למשאות של 'השרון המאוחד' ו'התנועה' , קואופרטיב בבעלות המשקים נען וגבעת ברנר ..."
הדרך הייתה קשה ומלאה ערוצים עמוקים, ואדיות, סלעים , חולות , עליות וירידות תלולות. לא מעט קפיצים נשברו וצמיגים ניזוקו בה. התקרים היו חלק בלתי נפרד מכל הנסיעה, אך מכוניות ה"סופר ווייט" עמדו במבחן. באותן נסיעות נפל הקורבן הראשון של התחבורה לאילת - אריה סדובסקי ז"ל חבר "השרון המאוחד". שלושה ערבים ארבו לו בין הגבעות במעלה עקרבים וירו בו ובמלווה הערבי שנסע עימו. כך נקטעה פרשת הובלת הדגים מאום רשרש וגם טוביה פרידמן עזב את מפרץ עקבה.
בשנת 1944 התירה ממשלת המנדט למשלחת מדעית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים לערוך סקר בערבה. המשלחת, שבה השתתף צבי הדר כנהג, הזמינה אוטובוסים מ"דרום יהודה", אך לא הגיעה עד מפרץ אילת, כי רשיונה הגביל אותה עד עין חוצוב (חצבה) בלבד, ומשניסו לרדת דרומה הם נעצרו בידי סיור בריטי ליד ביר מלוחה (באר אורה).
שנה לאחר מכן, ב- 1944 הרשתה ממשלת המנדט ל – 105 בני נוער, חברי "החוגים" לערוך טיול לאום רשרש. טיול זה, שנמשך חמישה ימים, תוכנן כמבצע צבאי על ידי בן עמי פכטר ז"ל (לימים מפקדה של שיירת יחיעם). מדריך הטיול היה מנשקה חבר גשר, והמסלול היה דרך מעלה עקרבים , עין חוצוב והערבה.
המטיילים יצאו לדרך בשלושה אוטובוסים מסוג "סופר ווייט" שבאחד מהם נהג צבי הדר (והוא גם אשר תיאר את הנסיעה בזכרונותיו):
"בירידות התלולות ירדו המטיילים ברגל, לצד האוטובוסים, ובעליות התלולות דחפו את האוטובוסים ששקעו בחולות. הם סתמו באתים ומעדרים ערוצים שנחרצו בדרך על ידי השטפונות בנחל ג'ירפי ולבסוף הגיעו ליעד. באום רשרש נתקבלו על ידי הסרג'נט הערבי, שידע על בואם מראש, ב"אהלן וסהלן".
לאחר שנת לילה על חוף המפרץ יצאו לביקור בעין טאבה,המרוחקת תשעה קילומטרים מדרום לאום רשרש, והעפילו לראס אל נקב (עין נטפים) בטרם התחילו בדרכם חזרה צפונה. טיול זה היה הראשון בסדרת טיולים שביצעו אוטבוסים של "אגד" לאום רשרש עד מלחמת הקוממיות.
בבטאון ל"חברינו" מיוני 1947 מתאר החבר שיינבוים רשמי טיול שנערך בראשית מאי של אותה שנה מעפולה למפרץ עקבה וחזרה עם תלמידי הכיתות י'- י"ב של בתי הספר מגבע, גניגר, ורמת דוד. באותו טיול השתתפו גם תלמידים מרמת גן ורמת השרון ואליהם הצטרפו שלושה אוטובוסים מירושלים – סך הכל שישה אוטובוסים. הכותב מתאר בפרטי פרטים את חוויות הנסיעה והנוף המרהיב וכן את התקלות הרבות שאירעו באוטובוסים בדרך, את דרכי תיקונן ואת הנזקים שנגרמו לקפיצים, למערכות ההיגוי ולמרכב בגלל עומס יתר. את הירידה במעלה עקרבים תיאר כך:
"בירידה זו, שאורכה כשני קילומטרים, יש 21 סיבובים ובכל סיבוב כמעט מוכרחים לנסוע פעמיים ושלוש אחורנית וקדימה. 'לקחת את הסיבוב'. אחרת אי אפשר לנסוע במעלה זה. מובן מאילו שבירידה בתנאים כאלה אסור באיסור מוחלט שנוסעים ישבו באוטובוס, חוץ מחולים שאינם יכולים ללכת. ובעליה מפעילים את המהלך המיוחד, אחרת אין המכונה סוחבת".
באותה כתבה משבח שינבוים את הח' דוד בקשט, שנהג אוטובוס "ריאו" מס' 2651M כל הדרך ממעלה עקרבים למפרץ אילת וחזרה ללא בוסטר של המעצורים, שהתקלקל ולא הייתה יכולת לתקנו, "בהעמסה מלאה של ציוד ותלמידים", והגיע בשלום.
בתו של דוד בקשט ז"ל נורית מסרה לארכיון "אגד" תמונות שאביה צילם באותו טיול וציינה שתמיד נהג לספר את חוויותיו מטיול זה, אחיה שלמה מתגורר באילת ועובד כנהג בסניף "אגד" המקומי. אגב שלושת האוטובוסים מירושלים, שהצטרפו לאותו טיול, התקלקלו בדרך חזרה ונוסעיהם נשארו תקועים בערבה, יחד עם האוטובוסים, שישה ימים. "אגד" נאלצה לספק להם בימים אלה מזון עד שחולצו, כפי שעולה מפרוטוקול המזכירות מיום 26 במאי 1947.
לאחר תום מלחמת הקוממיות החל ביקוש גדול לטיולים למפרץ אילת ורוב הנסיעות כבר בוצעו באוטובוסים "ג'י.מ.סי." החדשים והחזקים ובשנת 1952 נפתח קו השירות הסדיר לאילת שרוב נוסעיו היו חיילים בחופשה. בארכיון האגודה מצויים שני מסמכים מפברואר 1952 המופנים אל ועדת הנגב , שהייתה אחראית אז לכל ענייני הנגב והערבה.
במסמך הראשון מבקשת מזכירות "אגד" למצוא פתרון לבעיית הדיור באילת של נהגי "אגד" המגיעים למקום. הדיור שהוקצה לנהגים היה בצריף יחד עם המספרה, וללא אפשרות להשאיר בו את המצעים בזמן שהנהגים בנסיעה. המזכירות ביקשה מועדת הנגב לבנות מחיצה בין המספרה לבין מקום הלינה של הנהגים, כדי שניתן יהיה לנעול את המקום ולהשאיר בו חפצים ללא חשש.
המסמך השני עוסק בנושא רגיש יותר – הליווי לאוטובוסים בקו אילת: "למרות הבטחותיו של מר צ'יזיק טרם סודר הליווי לאוטובוסים הנוסעים לאילת. החיילים המלווים את האוטובוסים נמצאים בתוכו ועל ידי כך נשללת מהם אפשרות של חופש תנועה בעת הצורך. לפי דרישת הצבא – פיקוד דרום – יש לדאוג לכך שהליווי יסע במכונית נפרדת ועל ידי כך תגדל היעילות שלו. מחכים אנו לסידור המבוקש". אין בארכיון תיעוד על קבלת תשובה לפנייה זו .
שנתיים לאחר כתיבת מסמך זה הותקף אוטובוס של "אגד" במעלה עקרבים, בשובו מחגיגות "יום אילת", ו – 11 אנשים שהיו בו נרצחו בהם ארבעה ממשפחת "אגד" – אפרים וחנה פירסטנברג, קלמן עשרוני וחנה קירשנבוים. הילד חיים פירסטנברג, שנפצע קשה באותה תקרית, מת מפצעיו לאחר יותר משלושים ושתיים שנות סבל.
ניתן לשער שאילו הייתה התייחסות רצינית למסמך הדרישה של "אגד" מפברואר 1952 הפיגוע המזעזע לא היה מתרחש, או לפחות – היה מסתיים בתוצאות פחות קשות ...
ליקט וסיפר : דני גולדשמידט