המשא ומתן בין שתי החברות החל בתל אביב במפגש שנמשך מספר ימים ובהמשך נערך ביקור גומלין בקהיר להמשך המשא-ומתן. במהלך הדיונים התברר כי קיים פער גדול בין הציפיות של כל אחד מהצדדים לבין משנהו, אך פוליטיקאים יודעים לגשר גם על פערים גדולים וההסכם להפעלת הקו המשותף נחתם.
ממשלת ישראל הייתה מעוניינת מאוד ביצירת נורמליזציה ובעידוד התיירות בין שתי המדינות, דבר שיבטא באופן מוחשי את פירות השלום. מנגד - שליטי מצרים היו יותר מאופקים. כתוצאה מהבדלי ההשקפות הללו, הישראלים הציעו לקבוע מחיר נסיעה זול ככל האפשר בקו הבין-ארצי ואילו המצרים רצו לייקר את המחיר. למזלם של מנהלי המשא ומתן, פערי המחירים של התחבורה הציבורית בשתי הארצות היו גדולים מאוד ובפועל מה שאצלנו נחשב זול מאוד אצלם נחשב יקר מאוד.
אנחנו רצינו לקבוע מחיר נמוך, שיכסה את העלויות שלנו ויותיר מרווח ריווח קטן למפעיל, ואילו הם רצו לייקר את המחיר בהשוואה לעלויות הנסיעה בתחבורה הציבורית שלהם. הודות לפערי התמחור והרצון המשותף להגיע לסיכום חיובי, נקבע במאמץ משותף מחיר אמצע. דוגמה בולטת לפערים שבינינו לבינם הייתה סוגיית הביטוח. הם נדהמו מעלות הביטוח אצלנו וכשניסינו להבין מה כל כך מדהים אותם הסבירו כי אצלם אם נהג אוטובוס דורס ילד, הוא משפה את אבי הילד בארבעה כבשים ובכך מסתיים העניין...
למפגש במצרים נסעו מטעם אגד שלושה אנשים: חברי המזכירות שלמה לוין ואיצ'ה מנחם וכותב השורות הללו, שנבחר בזכות תפקידו כמנהל ההתחשבנות מול הממשלה והעובדה שהוא יליד ארץ ערבית. בצאתנו למפגש במצרים כבר היה לצדדים שלד של חוזה שהצריך ליבון וגיבוש בסעיפים שונים, כולל סיכום על תעריפי הנסיעה וגמר תכנון הפרטים הטכניים של הכרטוס. שני חברי המזכירות דיברו אנגלית וידעו גם כמה קללות בערבית. אני עצמי, אף שנולדתי בבגדד ועליתי ארצה כילד, הידע שלי בערבית הידלדל במרוצת השנים ועל כן לא מצאתי לנכון להציגו מראש בפני עמיתינו המצרים. למען ההגינות רק ציינתי שאני מבין מעט ערבית. השיחה איתם התנהלה באנגלית, וכיוון שהאנגלית של שני הצדדים לא הייתה רהוטה נהגו חברי שתי המשלחות לפרש זה לזה את אשר הבינו כי נאמר - בערבית או בעברית. וכך היו מכינים את עצמם להמשך הדיונים.
בשלב מסוים העליתי בפני המצרים את הצעתנו באחת הסוגיות ולאחר שסיימתי הם החלו להתייעץ ביניהם בערבית. מדבריהם הבנתי שהצעתי לא הובנה כראוי. לא יכולתי להתאפק והתערבתי בשיחה בערבית כדי להסביר להם את טעותם. הם נדהמו...
כשדיברנו על צורת הכרטיס ועל תוכנו מצאתי לנכון לשרטט סקיצה שלו, כדי שיהיה ברור לדשני הצדדים על מה מדברים. מובן שהייתי צריך לכתוב את המלל בעברית וגם בערבית. לאט, לאט, שחזרתי את יכולת הכתיבה הדלה שהייתה לי בערבית וכתבתי את המילים הבודדות הנחוצות בכתב יד רהוט שעליו שקדתי בילדותי. גם המעשה הזה הותיר את המצרים פעורי פה, ואולי אף סייע בידם להפנים את הפער בין שני העמים...
סיימנו לסכם את כל הפרטים והגיעה השעה להדפיס את הנוסח הסופי של ההסכם שותפינו המצרים הושיבו מדפיסה למשך הלילה ובבוקר הביאו לעיוננו מסמך שהודפס ברמה ירודה מאוד. נטלתי יוזמה ונעזרתי בשירותי המלון שבו התאכסנו לקבל מדפיסה טובה, מכונת כתיבה כדורית של IBM (באותה עת עוד לא היו מחשבים ותמלילנים) והבאתי הסכם מודפס ברמה טכנית טובה. תוך כדי הכנת המסמך עליתי על נקודה שנשארה פתוחה: מה קורה כאשר צד אחד מבקש לשנות מחירים והשני אינו מגיב על פנייתו. הוספתי על דעת עצמי פסקה, שאם תוך חודש לא תינתן תגובה ייחשב הדבר כהסכמה של הצר השני להצעת השינוי. סעיף חדש זה התקבל בדיון שנערך למחרת ללא עוררין על ידי המצרים.
קו תל-אביב - קהיר, שקיבל בישראל את מספר הקו 100, יצא לדרך וחברי "אגד" הוותיקים נלחמו ביניהם על הכבוד לנהוג בו, בעיקר משום שהוא הקנה להם ביקור חינם בקהיר.
לימים, לאחר שנת הפעלה או יותר, המצרים ביקשו להעלות את מחיר הנסיעה בקו. פנייתם נשלחה לישראל בדואר הפנימי המשותף באמצעות נהגי האוטובוסים שביצעו את הקו ונשכחה באיזו מגירה בתחנה המרכזית בתל אביב.
כעבר חודש מאז משלוח הפנייה הודיעו לנו המצרים שבהתאם לאותו סעיף שהוכנס בהסכם המחיר יעלה בראשית החודש הבא. לאמיתו של דבר, העלאת המחיר התאימה לאגד, כי הכנסות הקו בקושי איזנו את ההוצאות. אילו הייתה הפנייה מתקבלת ואגד היה פונה לקבלת אישור ממשרד התחבורה, קרוב לוודאי שהיה נענה בשלילה, אבל מאחר ששינוי המחיר בדרך שנעשתה התחייב מן ההסכם, המשרד לא יכול להתנגד. כך יצא שסעיף שנכתב על ידי, סתם מתוך חתירה לשלמות, נוצל נגדנו על ידי הצד השני ובעקבות רשלנות או שכחה ניצולו היה לנו לטובה.
לאחר תקופה מסוימת נטל משרד התחבורה מאגד את רשיון הקו והעביר אותו ל"דן" ושנים אחדות לאחר מכן שוב הוחזרה הפעלת הקו לידי אגד. למרבה הצער, קו תל אביב - קהיר לא נשא מעולם רווחים. הפעלתו רק העניקה למפעיל יוקרה. הביקוש לנסיעה בקו הידרדר עם הזמן עד כדי כך ששני הצדדים הגיעו להסכמה לבטל אותו לחלוטין. גם חברי אגד הפסיקו להתלהב מלנהוג בו, הן משום שדי רבים מהם כבר מימשו את הטיול הקטן לקהיר והן משום שאחד החברים נעצר במצרים בתואנה שניסה להשתמש בדולרים מזויפים (הוא נשבע לי שקיבל אותם בבנק). למזלו, הוא הוחזר לישראל לאחר ימים ספורים ולא נמק בכלא המצרי.
הנסיעה הראשונה בקו 100
בבטאון האגודה "לחברינו" פורסמה הכתבה הבאה, המתארת את נסיעת הבכורה בקו בין תל אביב וקהיר:
"עכשיו זו כבר שגרה: בוקר בוקר יוצאים לדרכם האוטובוסים המפוארים של האגודה, הפועלים בקו 100 בין תל אביב וקהיר, כשנקודת המוצא שלהם (לסירוגין) היא התחנה המרכזית בתל אביב או בקהיר. בשעות אחר הצהריים, בתום שבע וחצי שעות נסיעה בממוצע, המגיעים הנוסעים ליעדם שלאחר שחצתו גבולות המפרידים בין יבשת ליבשת (אסיה ואפריקה) ובין ארץ לארץ (ישראל ומצרים). האוטובוסים הכתומים-לבנים של אגד שוב אינם תופעה חדשה בנופי מצרים וגם האוטובוסים של השותף המצרי, המקיימים את השירות יחד עימנו, הם אורחי-קבע בכבישי ישראל ובתחנה המרכזית בתל אביב".
אבל חנוכת הקו, הנסיעה הראשונה בשירות שמסמל את פירות השלום שנכרת בין שתי המדינות, הייתה חוויה מסעירה הן מבחינה טקסית והן מבחינת ההרפתקאות והגלגולים שנכונו למשתתפיה.
ב-29 באפריל 1982, בשעה 7 בבוקר בדיוק, התאספו בתחנה המרכזית בתל אביב שרי התחבורה והתיירות, סגן שר התחבורה, חברי כנסת, חברי מזכירות אגד, הקונסול המצרי בתל אביב ואורחים רבים, שבאו ליטול חלק בטקס פתיחת הקו היומי הס\דיר בין תל אביב וקהיר. הושמעו שם דברי ברכה חמים והיו גילויים נרגשים של דמעות נהגים ותיקים שרשמו בעבר דפים מזהירים בתולדות האגודה וקוויה לאזורים מרוחקים, ובאו להשתתף בחנוכת הקו. והייתה סקרנות לא מעטה לקראת הבלתי-נודע – קו ראשון החוצה, תחת דגל השלום, את גבולות שתי המדינות שרק לפני זמן קצר היו אויבות.
בין אלה שהשתתפו בנסיעה הבכורה כאורחי אגד היו סגן שר התחבורה, ארבעה חברי כנסת ועיתונות ואמצעי התקשורת האלקטרונית. בצדם – נוסעים מן המניין, רוכשי כרטיסים, שרצו להיות חלוצי הנוסעים בקו.
האוטובוס הראשון יצא לדרכו בשעה 7.30 בדיוק והיה אמור להגיע לתחנתו הסופית בקהיר כעבור שבע וחצי שעות, כלומר בשעה 3 אחר הצהריים. בפועל התארכה הנסיעה ונמשכה כ- 19 שעות, מהן כ-11 שעות התמנה במסופי הגבול ברפיח ועל גדות תעלת סואץ...
למעשה, בנסיעת הבכורה השתתפו שני אוטובוסים, אחד למוזמנים ואחד לנוסעים רגילים. האוטובוס שהיה מיועד לנסיעת שירות רגילה יצא לדרכו חזרה מקהיר ביום שישי, 30 באפריל בשעה 7.30 בבוקר, כמתוכנן בלוח הזמנים של הקו, למרות שהגיע - כאמור - לקהיר רק באחת אחר חצות... האוטובוס השני, זה של האורחים, התעכב בקהיר עוד יום אחד ומעז יצא מתוק: במקום לראות את העיר על קצה המזלג ולברוח מיד חזרה, ניתנה לאורחי נסיעת הבכורה הזדמנו לערוך סיור מקיף יותר בבירת מצרים...
מאת אפרים נתנאל