כשהבנים היו מאוד צעירים נהגתי להקריא להם סיפורים לפני השינה ודוד תמיד התבלט בהבנתו ובקיאותו בספרות הישראלית. סיפורי שלום עליכם היו האהובים עליו ביותר ואני מרגיש שיש לי חלק ב"אשמה" של חשיפת שני הבנים לספרות* ועל אגד: "אני מאוד גאה במפעל שנקרא אגד מאז ועד היום על אף השינויים שהוא עובר ועל היכולת שלו לשמר את הקשר גם עם הוותיקים שכבר פרשו* עבדתי קשה באגד כל חיי נהגתי על הדגמים שאתם הצעירים מכירים רק מהסיפורים ומהמוזיאון: על הפורד והמק והסופרוויט ובסוף גם על הליילנדים הראשונים.
תעודת זהות
שם: יצחק גרוסמן
גיל: 91 (יליד 1927)
נשוי למיכאלה ואב לדוד וניר
מקום לידה: פולין
תושב ירושלים מגיל 9
נכנס לחברות בהמקשר בשנת 1950
פרש לגמלאות מאגד בשנת 1974
מאת: עידן יגודה
את הסופר דוד גרוסמן זוכה פרס ישראל לספרות לשנה זו כולנו בוודאי מכירים. ספריו תורגמו לשפות רבות ופורסמו ברחבי העולם.
בימים הקרובים יוענק לו פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ח (2018) לאחר שוועדת הפרס ושר החינוך נפתלי בנט בחרו בו כראוי לפרס היוקרתי הזה. שיחת הטלפון שקיבל בחודש פברואר משר החינוך נפתלי בנט ריגשה אותו מאוד, במיוחד על רקע העובדה שהוא היה כבר מועמד בעבר (2015) לזכות בפרס – אך הסיר את מועמדותו בעקבות התערבותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בהרכב ועדת הפרס כאשר הדיח ממנה את הפרופסורים אבנר הולצן (יו"ר ועדת הפרס הנוכחי...) ואת פרופסור אריאל הירשפלד.
"דוד הנרגש שקיבל את שיחת הטלפון משר החינוך מיהר לבשר את הבשורה לאשתו מיכל, ומיד לאחר מכן צלצל אלינו (להוריו מיכאלה ויצחק) ושיתף אותנו בבשורה המשמחת. לא ידענו דבר על הכוונה להעניק לו את הפרס עד שהטלפון צלצל בדירתנו במגדל הדיור המוגן "נופים" לשם עברנו לפני כ-3 שנים" מספר יצחק גרוסמן (91), אביו הגאה של דוד, שהוא "אחד משלנו"- גימלאי ותיק של אגד.
"התלהבנו וצעקנו כמו משוגעים"
"זה התחיל כיום שיגרתי רגיל במגדל המגורים שלנו. כרגיל, דוד צלצל בבוקר לשאול לשלומנו כהרגלו מידי יום. ואז לקראת הצהרים הטלפון צלצל שוב ועל הקו היה שוב דויד. קצת נבהלנו תחילה. אבל מהר מאוד התברר ששיחת הטלפון הזו הפכה את היום הזה ליום המאושר בחיינו. דוד פתח את השיחה ואמר לי: אבא, התקשר אלי נפתלי בנט שר החינוך... הוא לא צריך היה להוסיף דבר את ההמשך כבר הבנתי מיד. התרגשתי עד דמעות ומיכאלה שהיתה לידי שאלה מה קרה? מיד שיתפתי גם אותה בבשורה המשמחת. אם מישהו היה רואה אותנו- היה חושב שהשתגענו. צעקנו משמחה והתרגשות. אתה מבין מה זה? הבן שלנו חתן פרס ישראל לספרות? זה הכרה והוקרה בכל מה שהוא עשה והשקיע כל השנים ולמה שאנחנו כהורים תרמנו לו בחינוך בצעירותו ובתמיכה בו לאחר מכן כל השנים", מספר יצחק ועיניו בורקות.
בין דוד לאביו יצחק יש מערכת יחסים מיוחדת שהחלה לאחר שסיים את כתיבת ספרו "ספר דקדוק הפנימי". במכתב ששלח לוועדת הפרס סיפר דוד: "בספר הדקדוק הפנימי" תיארתי משפחה ירושלמית קטנה וסימביוטית, שאינה שונה מאוד מהמשפחה שבה גדלתי. לפני שהספר פורסם, חשבתי שזכותם של הורי לקרוא אותו לפני שיקראו בו אחרים. הבאתי להם את כתב היד, והם קראו, ואבי אמר, 'זה ספר יפה, אבל אתה באמת חושב שמישהו מחוץ למשפחה שלנו יבין אותו?
ומאז, בכל פעם שמופיע תרגום נוסף של "הדקדוק" לשפה זרה, אני מביא את הספר לאבי ואומר, "רואה אבא? הם הבינו". ובעצם, ככה אני רוצה שספריי יהיו: שהם ייקראו בארץ ובחו"ל... ושאבא שלי יחשוב שרק המשפחה שלנו תוכל להבין אותם"...
דוד גרוסמן על קצה המזלג
דוד גרוסמן נולד בירושלים ב-1954 והתחנך בבית הספר בית הכרם ולאחר מכן בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים.
הוא נשוי למיכאלה ילידי ירושלים. לזוג נולדו בת ושני בנים. במלחמת לבנון השנייה נפל בנם הצעיר אורי בעת פעילות מבצעית כשטיל פגע בטנק שלו. הוא זכה לאחר מותו בצל"ש אלוף הפיקוד.
ב–1979 פורסם סיפורו הראשון של דוד, "חמורים", בכתב העת לספרות "סימן קריאה". ומאז הוא כותב למבוגרים, לבני נוער ולילדים. בין היתר כתב גרוסמן רומנים, נובלות, סיפורים קצרים, מחזה, אופרה לילדים, ספרים עיוניים ותיעודיים, מסות וקובץ מאמרים וגם פזמונים.
ספרַיו תורגמו ל–42 שפות.
פרס ישראל שיוענק לו ביום העצמאות הוא העשירי במצעד הפרסים היוקרתיים שבהם זכה. קדם לו פרס יוקרתי אחר -פרס "מאן בוקר" שנחשב לאחד היוקרתיים בעולם. הוא הוענק לו בבריטניה בחודש יוני האחרון.
בין ספריו הבולטים: עיין ערך אהבה, הזמן הצהוב ,ספר הדקדוק הפנימי, מישהו לרוץ אתו, אישה בורחת מבשורה, סוס אחד נכנס לבר וגם ספרי ילדים כמו: סידרת סיפורי איתמר, השפה המיוחדת של אורי, ספר השיאים של פוז, ג'ירפה ולישון, חיבוק ועוד ספרים ומאמרים רבים.במקום נהג אוטובוס בינוני - זכינו בסופר מצליח
אז נכון שיצחק "כשל" בחינוכם של שני בניו, דוד וניר כ"דור ממשיך" באגד. שניהם לא גילו חיבה מיוחדת למקצוע נהג אוטובוס, אבל בזכות "הכישלון" הזה זכינו בסופר בעל שם עולמי (דוד) ובעתונאי ספורט מוכשר ומוכר לקוראי "כל העיר" (ניר) שהוא גם עובד בכיר בביטוח הלאומי...ואם ירצו הבנים או לא- הם "משלנו": גדלו בבית שבו "המקשר" ו"אגד" היו הדומיננטיים ... עם היוודע דבר קבלת הפרס עלינו לירושלים בכדי לפרגן להורים הנרגשים מיכאלה ויצחק ולשמוע מפיהם איך מצליחים לגדל בבית "אגדי"- "גידולי פרא" מוצלחים כאלה שעושים חיל מחוץ לאגד.
אני חייב להודות שהריאיון עם יצחק ומיכאלה היה אחד המרגשים שהיו לי. בני הזוג החליטו לפני כ-3 שנים לעקור לדיור המוגן במגדל נופים בקרית יובל. הם מתגוררים בדירה שבה התגורר לפני שנים מספר ראש העיר המפורסם של ירושלים טדי קולק. אנחנו מצלצלים אליו מהלובי בכניסה לבניין והוא מזמין אותנו לעלות לדירתו. כשאנו יוצאים מהמעלית – יצחק כבר ממתין לנו במסדרון ומזמין אותנו להיכנס לסלון הדירה המטופחת. הוא מבקש תחילה שנהנה מהנוף הנפלא של ירושלים שנשקף מחלון הסלון שלו. מציע קפה, אבל אנו מודים לו ודוחים בנימוס את ההצעה. "שתינו קפה בדרך לכאן"- אנו אומרים לו. מסתפקים במים. בסלון מתחילה לקלוח השיחה. יצחק מעלה זיכרונות מתקופת העבודה והשנים הרבות באגד ואנו מנסים להבין איך מגדלים בן עתיר פרסים וחתן פרס ישראל לשנה זו. לחלל החדר מתחילים להיזרק המון סיפורים, המון זיכרונות השזורים זה בזה- בהחלט מעמד מרגש לכולנו.
מנהג לניהול מחלקת יחסי הציבור
יצחק מספר שעלה לארץ מפולין בשנת 1936 בהיותו בן 9. המשפחה התגוררה בירושלים וכשבגר וסיים את שירותו הצבאי דאג אחיו הגדול חיים גרוסמן - ארגמן להכניסו לחברות ב"המקשר". זה קורה בשנת 1950 כשהוא בן 23.
הוא מתחיל כנהג בקווים 12 ו- 15 בירושלים במסגרת "המקשר". ובבחירות של שנת 1964 נבחר יצחק לכהן כחבר הנהלה ב"המקשר". ומקבל את תיק מנהל המחלקה ליחסי הציבור.
בהמשך, בשנת 1968 בעת המיזוג ההיסטורי עם אגד – חוזר יצחק גרוסמן כחבר אגד לעבוד כנהג. אבל לאחר תקופה קצרה הוא נקרא שוב לנהל את מחלקת יחסי הציבור בירושלים תפקיד שבו התמקצע ואותו אהב.
בהמשך הקריירה שלו באגד הוא ממלא את תפקיד תובע האגודה באזור ירושלים, ומקים את הספרייה למשפחת אגד בעיר הבירה. לאחר שנות עבודה רבות וטובות פורש יצחק לגמלאות בשנת 1974.
מה זה אגד בשבילך? אני שואל את יצחק
בינתיים נכנסת לדירה מיכאלה רעייתו ומצטרפת אלינו. יצחק זוכה מיד לנזיפה למה לא הוגש לנו כיבוד. אנחנו יוצאים להגנתו ומסבירים שהוא הציע אבל אנו סירבנו. מיכאלה נרגעת. ליצחק זה נתן פסק זמן לגבש בינתיים את התשובה לשאלתי: "אגד עבורי זה קודם כל מקום עבודה מפואר עם מורשת נהדרת ועבר מפואר. זה ארגון שנבנה וצמח עם המדינה.
מאוד מרגש אותי שגם אחרי 45 שנה מאז שפרשתי עדיין לא נותק הקשר עם אגד. בעיקר באמצעות ארגון הגמלאים. אני קורא מסור של העיתון "דרייבר" ומקבל דרכו מידע על מה שקורה באגודה. אין היום הרבה גופים ששומרים על קשר הדוק כזה עם הוותיקים. לא שוכחים אותנו בחגים ואנו ממשיכים לקבל תעודות נסיעה חופשית ולהשתתף בטיולים ונופשונים. מיכאלה ואני כבר לא ממש מנצלים את זה, אבל הקשר קיים. אנחנו הוותיקים היינו אלה שבנו את היסודות לקשרים האלה. הייתי שנים רבות בוועדת התרבות והייתי זה שאירגן את הטיולים בשבתות. המשפחה והילדים גדלו לתוך זה." הוא אומר.
התחלתי את דרכי ב"המקשר". זה היה כבוד גדול והקנה מעמד חברתי גבוה למי שנמנה עם חברי "המקשר" ובהמשך כחבר "אגד." נחשבנו למה שנקרא "שידוך טוב"... כששואלים את יצחק על איזה אוטובוסים עבד באגד. הוא קצת מתקשה להיזכר. "בהתחלה עבדתי על הפורד והסופר וויט. עבדתי גם על המאק ובהמשך, באגד, הספקתי לעבוד גם על ראשוני הטייגרים. אתם הצעירים- הוא פונה אלי- בטח מכירים את זה רק מהסיפורים או מהמוזיאון של אגד..."
וכשגרוסמן מתחיל בסופרלטיבים על אגד של פעם- קשה לעצור אותו. "אגד זה מפעל מאוד ציוני שהניח את התשתיות לבניית התחבורה הציבורית במדינת ישראל הצעירה. לתפיסתי מדובר בחלום ציוני שהתגשם בדמותו ובצלמו של אגד ואני מוקיר תודה על הזכות שהיתה לי ליטול חלק בעשייה הזו. אני משתמש כיום מעט מאוד בתחבורה הציבורית, אבל בכל פעם שאני רואה אוטובוס ירוק של אגד שחולף בכביש משהו בלב נצבט- ומתמלא גאווה. אמנם אני היום "אבא של" - אבל לא שוכח לרגע מהיכן הגעתי וגאה מאוד באגד ובכל מה שהיא מייצגת גם היום.
הבנים לא התאימו להיות נהגי אוטובוס
אמנם שני בני דוד וניר לא המשיכו את דרכי באגד כי הם פשוט לא התאימו, אבל אני גאה מאוד בדרך המקצועית ששניהם בחרו לעצמם. ותבין שגם הם, כמו בני החברים האחרים באותה תקופה גדלו על "המדף הכחול" בטייגר. נהיגת אוטובוס לא היה חלום הילדות שלהם..
אז נהג אוטובוס לא. אבל איך הגיע דוד לתחום הספרות? אני שואל. "עכשיו אתה רוצה שאגלה לך את כל הסודות...?" שואל דוד בחיוך רחב ועושה רושם שהוא מתמלא גאווה. "דוד וניר גדלו בבית שכולו על התנהל על טהרת המקשר ואגד ועם אמא שעבדה משך שנים רבות במשרד הבריאות. בנושא החשיפה לספרות אני בהחלט יכול לקחת את האשמה עלי. פשוט כנראה שסיפרתי לשניהם יותר מידי סיפורים...
כשהבנים היו בגיל צעיר מאוד, גיל שנתיים כבר אז הייתי מקריא להם בלילות לפני השינה סיפורים מגוונים. אצל דוד זיהיתי שעוד לפני שסיימתי להקריא את הדף הוא כבר היה מזהה מתי צריך להפוך את הדף וממשיך בלהט קדימה.
כשבגרו והגיעו לגיל מתקדם יותר 8-9 חשפתי אותם לסיפוריו של שלום עליכם שאהובים עלי במיוחד. הסיפורים הללו הזכירו לי את תקופת ילדותי בפולין. סיפורים כמו מוטל בן פייסי החזן, טופל'ה טוטוריטו, טוביה החולב, מנחם מנדל, ועוד המון אחרים ממיטב יצירותיו של שלום עליכם.
דוד התעניין מאוד בסיפורים האלה. הוא היה "תולעת ספרים". הוא התחבר לספרות הישראלית ובייחוד לשלום עליכם. הוא קרא המון והחליף במרץ ספרים בספריית ויצ"ו בבית הכרם. גם הספרנית זיהתה שיש לה פה עסק עם ילד מיוחד עם פוטנציאל גדול ופעם שלחה לו מכתב שכתבה והדגישה "לסופר הצעיר דוד גרוסמן". אתם מבינים מה זה עשה לו?
כשדוד היה בן 10 שודרה ברדיו, בקול ישראל, תכנית שנקראה: "טובים השניים" ובכל שידור עלה נושא אחר לדיון. יום אחד שמע דוד שיש כוונה להעלות לשידור תכנית על כתבי שלום עליכם. דוד דרש ממני לקחת אותו לאולפן כדי להשתתף בתכנית הזאת.
נסעתי עם הילד לאולפן הרדיו ההיסטורי בירושלים וכשהגיע תורנו להיכנס ולהבחן בידע על שלום עליכם- היו משוכנעים שאני הוא הנבחן. ביקשו ממני להשאיר את הילד בחוץ. הם נדהמו כשהסברתי להם שזה לא אני אלא הילד הוא הסיפור...
צוות הבוחנים היו מרדכי פרימן ודרורה בן אב"י (נכדתו של אליעזר בן יהודה ובתו של איתמר בן אב"י ורעייתו של הקריין האגדי משה חובב) שהיו אז מאושיות הצמרת של קול ישראל.
הבוחנים הסקרנים החליטו לאפשר לילד דוד להבחן. הוא עבר את הבחינה בהצלחה ונכלל בין חמשת הנבחנים שאמורים היו להשתתף בתחרות. אבל אז החליט מי שהחליט שבגלל גילו הצעיר דוד "יגנוב את ההצגה" והציעו לו לוותר על ההשתתפות וכפיצוי להשתתף בתכנית הנוער של קול ישראל ולבחור דמות ספרותית שהוא יהיה מעוניין לפגוש אותה. דוד המאוכזב הבין שאין לו ברירה ובחר להיפגש עם אברהם שלונסקי, משורר מגדולי הדור. אז הבנתי סופית שמהילד הזה לא יהיה לי דור המשך באגד... הבנו שזה הכיוון שהוא בחר לעצמו ותמכנו בו לאורך השנים ככל שיכולנו.
מ-8200 לקול ישראל
כשהגיע מועד גיוסו – הוא שובץ ביחידת המודיעין 8200. עם שחרורו מצה"ל הוא התקבל לעבודה בקול ישראל, כשלכל אורך התקופה הוא ממשיך לכתוב, בדגש על ספרי ילדים ותכניות לילדים. חברי אגד הוותיקים זוכרים בוודאי את דוד כמי שהיה פעיל גם בקייטנות אגד. הוא זכה מהר מאוד להערכה והוקרה על יצירותיו שזיכו אותו בפרסים רבים. לפני מספר שנים, כשכבר היה מפורסם החלטנו למסור את כל התיעוד שהיה לנו בבית על יצירתו הספרותית- לאוניברסיטה העברית. נערך טקס מכובד בנוכחות כל בני משפחתנו. כל החומר נמצא כיום בארכיון האוניברסיטה.
למרות הזכייה שלו בפרסים הרבים ובפרס ישראל - דוד לא שינה מהרגליו", ממשיך האב הגאה. הוא קיבל בשמחה את הפירגונים, הפרחים והברכות שכל מכריו שלחו לו, אבל ממשיך לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: ליצור ולכתוב מחדר עבודתו בקסטל, בסמוך לביתו. גם בימים אלה הוא ממשיך בכתיבת הספר או הסיפור הבא".
נפילתו של הנכד אורי גרוסמן ז"ל "שחסר לנו מאוד"
על חגיגת ההצלחה והזכייה בפרס מעיב אסון כבד שפקד את המשפחה: נפילתו של אורי בנם הצעיר של מיכל ודוד ונכדם של יצחק ומיכאלה במלחמת לבנון השנייה (ביוני 2006). לאחר מותו הוענק לו ציון לשבח על ידי אלוף הפיקוד. "העובדה שאורי לא יהיה אתנו באירוע שבו אביו מקבל את פרס ישראל משביתה חלק גדול מהשמחה", אומר הסבא יצחק כשדמעות בעיניו ובעיניה של מיכאלה.
"הנכד שלי נפל על הגנת המדינה במלחמת לבנון השנייה", אומר יצחק כשאשתו מיכאלה מחבקת אותו. הוא שירת בחיל השריון בגדוד "שלח" ונהרג ב-12 ביוני 2006 מפגיעה ישירה של טיל נ"ט בטנק שלו כשיצא יחד עם המג"ד שלו לפעולת חילוץ בחרבת אל כסיף. יחד עמו נהרגו כל אנשי צוות הטנק שלו.
באתר הגבורה של צה"ל נכתב כי "סמ"ר אורי גרוסמן היה מפקד אהוד ומוערך מאוד על ידי מפקדיו ופקודיו כאחד. לוחמים העידו על אומץ ליבו, מסירותו ורצונו העז לסייע ולעזור" ועל כך קיבל את צל"ש מפקד פיקוד המרכז לאחר מותו.
"סמ"ר גרוסמן הפגין לכל אורך הלחימה רוח לחימה , יוזמה ונחישות יוצאת דופן" נכתב באתר לזכרו. "דמותו עומדת לנגד עינינו כל הזמן. החיוך המקסים שלו חסר לנו מאוד, ויחסר לנו עוד יותר בטקס הענקת הפרס לדוד.
אחרי נפילתו שיניתי מעט את עמדותי הפוליטיות. אני נגד מלחמות. אבל לא מסכים עם דוד על הדרך להשגת היעד הזה. ביקשתי גם מדוד למתן את עמדותיו השמאלניות הקיצוניות- אבל אצלו קרה תהליך הפוך. אנחנו לא רואים כיום את העתיד של אזורנו עין בעין- אבל זה לא פגע כהוא זה במרקם המשפחתי בכבוד ובהערכה שאנו נותנים זה לדעותיו של האחר. שנינו מאמינים באותה מטרה- שלום אזורי וכבוד הדדי כין העמים שיושבים כאן, אבל חלוקים על הדרך שבה צריך להשיג את המטרה הזו....
כך או כך - בגלל ואולי בזכות אבא/סבא יצחק - הפסדנו עוד נהג אוטובוס, בינוני מן הסתם - אבל הרווחנו סופר ששמו הולך לפניו בעולם כולו ומעלה את קרנה של ישראל בקהילת העמים. גאווה למשפחת אגד ולמדינת ישראל בשנתה ה-70.