האנשים שלנו

אמצע הלילה בעירי נס ציונה. אני מתעורר בשעה 03:00 ויוצא לנסיעה הארוכה לכיוון סניף הגליל העליון בקרית שמונה. מנהל הסניף, דקל חרמש, הבטיח לי בטלפון "זו תהיה נסיעה שהיא חוויה. אבל עליך לדייק ולהתייצב בתחנה המרכזית בקרית שמונה בשעה 6.40 בבוקר. אל תאחר בבקשה", הוא מפציר בי. "יהיה בסדר אני מבטיח". קרני השמש הראשונות תופסות אותי כבר בצומת גולני. "אני עומד בלוח הזמנים", שמעתי את עצמי ממלמל בשעת בוקר מוקדמת זו.
כמה דקות לפני "שעת השין" אני מתייצב בסניף הכי צפוני של אגד. זו בדיוק השעה שבה הסניף (וגם אני) מתעוררים לבוקר נוסף של יום עבודה בהפעלת קווי השרות שעליהם אחראי הסניף. הקווים הפרבריים בתוך יישובי הגליל העליון והקווים הבינעירוניים המגיעים לכל אזורי הארץ.

בוקר טוב בקריית שמונה

---

• קו 20 (סניף הגליל העליון)
• הנהג: חיים ביטון (כינוי: סימו) 
• ותק באגד: 44 שנים ורגע לפני פרישה לגמלאות
• מצב משפחתי: נשוי +4 (3 בנים ובת) שני בנים אייל ושחר הם חברי אגד.
• עובד בקווים: פרבריים בגליל העליון
  

חבר האגודה חיים ביטון, המכונה בפי חבריו סימו, הוא הנהג הקבוע של הנסיעה הראשונה בקו 20 בכל בוקר. ממרום הגיל והוותק, חיים חווה על בשרו ועל האוטובוסים שלו את כל החוויות הביטחוניות של אזור הצפון שרק אפשר להעלות על הדעת כולל מבצעים מלחמות ומה שביניהם..

נפגשנו בשעה 06:00 להיכרות וקפה בסניף ובשעה 06:40 נסגרה הדלת במרצדס OC 500 של חיים והפלגנו לדרכנו. בתחנה הראשונה במכללת תל חי יורדים הסטודנטים שהשכימו קום כדי להירשם לשנת הלימודים הקרובה. האוטובוס ממשיך לכפר יובל שם עולים הנוסעים הקבועים המבקשים להגיע לקרית-שמונה ומשם כל אחד יפנה לדרכו. יוצאים מכפר יובל וממשיכים בנסיעה הכי צפונה שאפשר - למושבה מטולה שגובלת בגדר המערכת וממנה ניתן לצפות על ארץ הלבנון והכפרים הלבנוניים הפסטורליים הסמוכים, ממש מעבר לוואדי. לרגע נדמה היה כי הם חלק משכונת "בנה ביתך" של מטולה. אבל חיים מפציר בי לא לטעות לרגע. הוא עוצר את האוטובוס בכדי שאוכל לצלם ולרדת ולהתרשם בעצמי מהסביבה.

"העיירה הקרובה היא אל-קליעה" מסביר לי סימו בתפקיד של מורה דרך פרטי שלי.. "בהמשך משתרע הרכס שבו תוכל לחזרות בעיירה מרג' עיון. אם תפנה מבטך שמאלה מהרכס תגלה את העיירה אלחיאם, שהמבצר שלה היה בית כלא ששימש את צה"ל וצד"ל. ועכשיו תסתכל על המבנה פה במטולה ששימש בעבר גן ילדים והחלונות עדיין מחוררים מכדורי הצלפים שלהם. בכוונה לא תיקנו. זו הנקודה שהיא סוף המדינה" הוא אומר לי. לכאן אני מגיע בכל בוקר באותה השעה עם האוטובוס הירוק של אגד".

נסיעה משפחתית שכזו

אני מכיר הרבה קווי שרות של אגד. אבל התחושה הזאת של "נסיעה משפחתית" עם סימו היא חוויה מיוחדת. את רוב הנוסעים הוא מכיר אישית בשמם. אפילו את משפחותיהם. הוא שואל לשלומם לשלום הילדים או ההורים והם משיבים כדבר חבר אל חבר ולאו דווקא חבר אגד... השיחות מפתחות לנושאים ברומו של עולם, כמו על המשחק האחרון של קבוצת גלבוע גליל בכדורסל, על המצב הפוליטי בארץ ועוד כהנה וכהנה נושאים חשובים... חלקם גם מיידעים שאותו שלמחרת לא יגיעו לתחנה, אז שלא ידאג. סתם עניינים שבשיגרה... שרות VIP להפליא.

סימו מכיר אישית את השוטרת הצעירה ממטולה שעולה לאוטובוס שלו ("נוסעת קבועה שלי"הוא אומר) ואת איש הקבע המשרת בצפון. הוא מכיר גם את הנוסע הקבוע שיושב ממש מאחוריו ומבקש לשמוע גלי צהל ברדיו. אפילו את הסטודנטים החדשים שרק השנה יתחילו ללמוד במכללת תל-חי הוא מכיר כבר חלקית. ממש "נהג שכזה". חיים אומר שמדובר בקו שירות עם נוסעים קבועים המבוסס בעיקר על חיילים וסטודנטים מכל הארץ שלומדים במכללת תל חי. הוא מפציר בי לשאול את הנוסעים מה הם חושבים עליו. ותגובות כצפוי: כולם מכירים ואוהבים את חיים ביטון הנהג הקבוע בקו.

פה התחלתי את הקריירה באגד

חיים, אב לבת ושלושה בנים ששניים מהם אייל ושחר הם חברי אגד, התקבל לחברות באגודה בשנת 1972. הנסיעה הראשונה שלו כנהג צעיר באגד הייתה בקו 20, בדיוק באותו מסלול שבו אנו נוסעים היום. "זו מעין סגירת מעגל עבורי"- הוא אומר לי נרגש, "שדווקא לקראת פרישה הגעת כדי לראיין אותו נוהג בקו הזה".

בעיניים דומעות הוא מספר לי שהיה לו בן נוסף, יובל, שקיפח את חייו בתאונת דרכים בשנת 2008. המשפחה עברה טראומה נוראית. ודווקא מתוך המצוקה החליטו חיים ואשתו לאמץ ילד אומנה בן 4 שהוא חירש ואילם. "הוא הפך לבן שלנו לכל דבר והקל במעט על הכאב והשכול עם מותו של יובל. השנה נחגוג לו בר מצווה ואני מבטיח שזה יהיה ארוע מרגש. על שני הבנים שממשיכים את השושלת כחברי אגד הוא מדבר בגאווה. אבל כואב את מה שעובר על אגד בנשים האחרונות. "הכל השתנה, הוא אומר. את החיים שלי נתתי פה. אני מאמין שהדור הצעיר ידע להתמודד טוב יותר עם האתגרים החדשים וישכיל להמשיך ולפתח את אגד", אומר חיים.

על גבול הלבנון

סניף הגליל העליון של אגד ממוקם בקרית שמונה ומרוחק 10 ק"מ בלבד מגבול הלבנון. מדובר בסניף עורפי עם גאוות יחידה שאין שנייה לה (כך לפחות אומרים אנשי הסניף) ונהגים חדורי מוטיבציה שהגיעו לעבודה גם במצבים של משבר ביטחוני ומלחמות קשות שידע אזור הגליל העליון כולו. חיים מספר בגאווה שהסניף עבד כרגיל גם בתקופת "מבצע ענבי זעם" וגם במלחמת לבנון השנייה כשאזור הצפון כולו היה נתון למתקפת טילים מצד ארגון החיזבאללה.

"הכבישים אמנם היו סגורים אבל למרות זאת, ובתיאום מלא מול צה"ל הצלחנו להפעיל את התחבורה הציבורים ביישובי קו העימות והיינו "צינור החמצן" של האזרחים שרצו להגיע לקריית שמונה לסידורים ולקניות ודרכה ליישובים שעל קו הגבול, מטולה, אביבים, מנרה ולאן לא. הנסיעות בוצעו בחלקן הגדול תחת קולות ירי ופיצוצים ותחושת סכנה מוחשית במהלך הנסיעה. זה לא היה פשוט ואפילו די מפחיד"- מודה חיים, "אבל בעיני זו הגדולה של אגד בכל מצב מתייצבים כדי לתת שרות לנוסעים שלנו. כדאי שגם אלה שעכשיו מנסים לקצץ ולפגוע באגד ידעו מה תרמנו ועוד נתרום למדינה" מוסיף חיים. "הכי חשוב לנו שהתושבים מאוד מעריכים את זה".

מתגעגע לחברי פצ'נגה ז"ל

תוך כדי הנסיעה הנעימה בנוף הירוק והפסטורלי של הגליל כשהאוטובוס של חיים בקו 20 נכנס ויוצא בין הישובים הצפוניים ביותר בישראל, חיים אינו מפסיק להעלות זיכרונות מ- 44 שנות עבודתו באגד. בין שלל הסיפורים צף ועולה הסיפור המצמרר שחיים וותיקי סניף אגד קריית שמונה לא ישכחו לעולם. פיגוע הטרור בכפר יובל. בשנת 1975 חדרו מלבנון מחבלים של ארגון חזית השחרור הערבי לכפר יובל שבאצבע הגליל. השתלטו על בית ולקחו יושביו כבני ערובה. שניים מבני הערובה נרצחו בידי המחבלים. מקרב כוח צה"ל שפרץ לבית כדי לשחרר את בני הערובה נהרג גם לוחם.

האירוע הסתיים כאשר ארבעת המחבלים שחדרו לבית חוסלו. מי שפיקד על המבצע היה אלוף פיקוד הצפון דאז, רפאל איתן (רפול). "אחד ההרוגים בארוע היה יעקב מרדכי (פצנג'ה) תושב כפר יובל שעבד כנהג "שכיר קבוע" באגד אצלנו בסניף והיה חבר קרוב שלי", מספר חיים. "באותו בוקר נורא בשעה 04:30 לפנות בוקר עשיתי עם הטייג'ר מסלול איסוף חברים מהמושבים לסניף בקרית שמונה ואת פצנג'ה אספתי כרגיל מביתו בכפר יובל. עד שהגענו לסניף בקריה הסתבר שמחבלים השתלטו על הבית שלו כאשר אשתו ובנו אסף בן ה-11 חודשים בתוך הבית יחד עם עוד בני ערובה.

פצנג'ה שהיה בעברו לוחם קרבי בסיירת גולני לא חשב פעמיים, הסתובב וחזר במהירות לכפר יובל כשהאירוע כבר בעיצומו. זו גם הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים. פצנג'ה שירת בסדיר ובמילואים כלוחם בסיירת גולני. הוא פגש בשער היישוב את (רפול) והתחנן בפניו להתחייל ולהצטרף לכוח הפורץ כדי להציל את אשתו ובנו. רפול התלבט ולבסוף אישר לו להתלוות לכוח הפריצה לבית. בחילופי האש פצנג'ה נהרג. לאחר מותו הוענק לו עיטור העוז על אומץ הלב והתעוזה שגילה.
בכל מעבר שלי בקו 20 דרך כפר יובל הזיכרון המצמרר הזה עולה בי מחדש ואני זוכר את החבר הטוב והאמיץ שאיבדתי. עכשיו אתה מבין מה זה קו 20 בשבילי?" אומר חיים ואינו יכול להסתיר את הלחלוחית בעיניו.

מרכז מידע לתיירים

קו 20 הגלילי מזמן לנסיעה בו גם תיירים ישראלים ותיירים מחוץ לארץ המבקשים לתור את אזור הצפון ואצבע הגליל. הנהגים הקבועים בקו וחיים ביניהם, הופכים למדריכי תיירים לעת מצוא ומשתפים את התיירים בידע הנרחב שלהם על אזור הצפון. מעין "מרכז מידע לתייר" בתוך האוטובוס. "לרוב הנהגים הוותיקים בסניף יש ידע נרחב בנושא מסלולים ואטרקציות ודרכי הגעה ושילוב בין הקווים השונים ואנחנו מסייעים לתיירים עם המון סבלנות. אתה נתקל בשאלות כמו כיצד מגיעים לחרמון? או היכן מתחיל שביל ישראל? או תמליץ לנו בבקשה על אפשרויות לינה באזור. ואני כמו חברי, תמיד שמחים לסייע והאמן לי כולם פה יוצאים עם חיוך".

זהו. סיימנו את הקו ואנו שוב בתחנה המרכזית בקרית שמונה. חיים נפרד מהנוסעים לשלום ולהתראות מחר. הוא מזמין אותי להצטרף אילו לארוחת הבוקר שאחריה הוא ממשיך לסיבוב הבא. וכשאני שואל אותו מה יהיה בעוד מספר חודשים כשיפרוש לגמלאות, הוא משיב לי שהוא הולך בעיקר לנוח. "אין לי כרגע תכניות מיוחדות. אני מתכוון להקדיש זמן לילדים ולנכדים שאני כל כך אוהב. בעיקר לטייל ולנוח".

היי דרומה לאילת....

---

ומהקצה הצפוני של המדינה, ממטולה וקרית שמונה שעל גבול הלבנון, אנו מדרימים לקצה השני של המדינה, "הי דרומה לאילת"...

• קו 15 (סניף אילת)
• הנהג: עמית אהרון 
• ותק באגד: 17 שנים
• מצב משפחתי: נשוי+5 (שלושה בנים ושתי בנות)
• עובד בקווים: פנימיים באילת ובינעירוני לתל אביב
  

עמית אהרון, נהג קו 15 הסיבובי הוא תושב אילת ונהג מצטיין שכבר זכה בלא מעט שבחים על תפקודו ועבודתו במשך השנים. הוא משמש כנהג וכסדרן בסניף ומבין היטב את משמעות הצורך בהענקת שרות מעולה לציבור הנוסעים בקווי השרות שמפעיל הסניף, במיוחד בעיר שחלק גדול מפרנסתה הוא מתיירות.

אני מתלווה אליו לנסיעה הראשונה בקו בשעה 08:00 בבוקר. זהו יום קיץ חם במיוחד בשל חודש אוגוסט. החום כבר בשעות הבוקר אינו מרתיע את עמית. הוא מצחצח את האוטובוס לקראת הנסיעה ונכנס לרציף ההומה נוסעים המבקשים להגיע למסוף טאבה שעל גבול מצרים. חלקם ישראלים וחלקם תיירים מחו"ל. מסלול הקו מתחיל ומסתיים בתחנה המרכזית באילת ועובר דרך כל מוקדי התיירות בעיר כשהתחנה החשובה ביותר היא התחנה במסוף טאבה. "גבול זה גבול" אומר עמית כשאנו עוברים דרך השגרירות המצרית באילת, אזור בתי המלון, מרכז התיירות, הקניון האילתי הידוע, הנמל חיל הים, חוף אלמוג ולבסוף מגיעים למסוף טאבה.

ה"וותיקים" ביננו בוודאי יזכרו שהקו היה מגיע בעבר עד לחוף של רפי נלסון שהיה צמוד למלון הילטון מיד לאחר מסוף הגבול של היום. אבל זה היה טרם הסכם השלום עם מצרים. היו ימים. היום מסוף הגבול הוא התחנה הסופית.

כרטיס בעלות 121.80 ₪

באוטובוס ישובים כבר לא מעט נוסעים ואנחנו מתקרבים לתחנה הממוקמת במרכז התיירות. כשהאוטובוס נעצר, עמית מבחין בקבוצה גדולה מאוד של תיירים צעירים שמבקשת לעלות לאוטובוס. הוא סופר אותם אחד אחד ואז מגיע המדריך, המבוגר האחראי ומבקש לשלם. עושים את הפעולה הנדרשת במכשיר הכרטוס והתוצאה: עבור כל 29 הנוסעים, תיירים מחו"ל צריך לשלם 121.80 ₪ בכרטיס אחד!! מאמינים? פחות מ-1 אירו לנוסע!!!

אני מגלה סקרנות לגבי הקבוצה הזו ותופס שיחה עם המדריך, שמספר לי שכולם הגיעו ממקסיקו, טיילו קצת בירדן ובפטרה ועכשיו הקבוצה בדרך לצלילות בחוף אלמוג. פשוט תענוג לשמוע את הדברים ממנו. גם עמית הנהג הוותיק שלנו מתרשם ואומר שלא בכל יום יש קבוצה בסדר גודל כזה. "זו הוכחה מדוע אגד צריכה להשקיע באוטובוסים הכי חדשים בעיר אילת ובוודאי להתקין מערכות שמע וכריזה גם בשפה האנגלית. סידרתי לך את הקבוצה במיוחד בשביל הכתבה" הוא אומר לי בחיוך. בחוף אלמוג הפעמון מצלצל והקבוצה ממקסיקו יורדת מהאוטובוס לדרכה.

הפנים היפות של המדינה

אני שואל את עמית על כמות התיירים בקו ואיך זה מתנהל עם מטבעות זרים, בליל השפות הזרות וכל השאר, והוא ללא רגע של מחשבה זורק לי "אנחנו הנהגים האילתים בקו מהווים את הפנים היפות של אגד ושל המדינה". עמית מספר שמאז שמסוף טאבה התחדש ויש איומי טרור בסיני מורגשת יותר ויותר תנועה של תיירים זרים לאילת וממנה לכל אזורי הארץ.

"תבין", הוא אומר לי, "כשהתיירים חוצים את הגבול מטאבה או מירדן לתוך אילת הדבר הראשון שהם פוגשים אלה הם נהגי אגד עם האוטובוסים הירוקים שלנו. מוניות זה יקר, טרמפים לא בא בחשבון. הם מגיעים מצויידים מחו"ל עם פתק ושם כתוב:  BUS No 15 EILAT. TO

אני מרגיש "שגריר" לכל דבר וכשהתיירים רואים את הנהגים בחולצות הכחולות הם מבינים שהם בידיים טובות ונסייע בידם לקבל מידע שיסייע להם להגיע לכל מקום בארץ. אני תמיד אנתב את הנוסע לקווי אגד ואין מצב שאשאיר נוסע תייר לחסדי נהגי המוניות...

אנחנו מסייעים בידם גם כסף במטבע זר, מדריכים אותם כיצד להתנהל בארץ וממליצים על מקומות שבהם כדאי לבלות באילת. התיירים מאוד מנומסים ומוקירים אותנו. אני גם מדבר אנגלית די טוב וזה תמיד עוזר בעבודה עם תיירים. בוא תראה את הארנק שלי הוא אומר, יש פה דולר, אירו, סטרלינג ואפילו דינרים ירדניים שפרטתי עבור התיירים גם במחיר שאני מפסיד פה ושם כמה שקלים". ואכן במהלך כל הנסיעה מגלה עמית אדיבות וסבלנות אין קץ לכל שאלה ופניה של הנוסעים. "אולי הכחול של הים באילת הוא שמרגיע את הנפש" אני מנסה להבין. עמית מחייך ומסכים שאילת זו אילת והקסם המיוחד בה משפיע לטובה על כולם.

גבולות פתוחים זה החלום של כל אילתי

העיר אילת שוכנת על משולש הגבולות ישראל, ירדן ומצרים ואם תרצו גם ערב הסעודית נמצאת קרוב מאוד "תחשוב לרגע איזה חלום זה יכול להיות אם הגבולות פה היו פתוחים. נסה לדמיין קו שרות של אגד שיוצא מהתחנה המרכזית באילת דרך המדינות השכנות וחוזר לאילת. תיירים יוכלו לעלות ולרדת ולטעום מאכלים מכל הסוגים ותהייה תיירות טובה והכלכלה תפרח ומה לא. אבל חלום זה חלום והמציאות בנתיים שונה"- אומר עמית בעצב. "אני מייחל ליום שבו אוכל לקחת את הילדים שלי לטיול מהסוג הזה, ממש פה ליד הבית", אומר לי עמית. "אני זוכר את התקופה שיצחק רבין חתם בשנת 1995 על הסכם השלום עם ירדן, כל האילתים זוכרים, זה היה מעולה מכל הבחינות ונראה היה לרגע שאפשר גם אחרת.

העיר התפוצצה מתיירים. עכשיו מתבססים בעיקר על תיירי יום מהספינות שעוגנות בעקבה ובאילת ותיירות חורף מאירופה. אבל הפוטנציאל ענק. בוא נחשוב על חומוס טוב בירדן, קפה אסלי במצרים ודג איכותי אצלנו בחוף הוילי"ג, חלום שמתבקש שיתגשם אם רק המנהיגים באזור ירצו. נמכור לתיירים כרטיס יומי "סובב מזרח התיכון" הוא אומר לי. פעם זה כבר כמעט וקרה".

נמל התעופה הבינלאומי ע"ש אילן ואסף רמון

בהגיענו לסיום מסלול קו 16 בתחנה המרכזית באילת מגיע לקראתי מנהל הסניף קובי נחמני ומבקש לדעת איך התרשמתי מהנסיעה למסוף טאבה. הוא מזמין אותי למשרדו למשרד ומספר על הפרויקט הגדול הבא של הסניף בהתלהבות גדולה.
 "על נמל התעופה החדש שמעת", הוא שואל? אז לנו באגד יש חלק גדול בהצלחה שלו. נמל התעופה הבינלאומי של אילת ע"ש אילן ואסף רמון מתוכנן להחליף את נמלי התעופה המיושנים של אילת ועובדה והוא נבנה באתר תמנע במרחק 19 ק"מ מהעיר אילת. נמל התעופה החדש יהווה את השער האווירי הדרומי של מדינת ישראל וצפויים לעבור בו 1.5 מיליון נוסעים בשנה.

ירושלים של זהב..

---

ומאילת הדרומית נעלה (ולא לרגל ולא ברגל...) לירושלים. אחת הערים הבעייתיות ביותר בתחום התחבורה הציבורית.

• קו 444 (סניף ת.מ ירושלים)
• הנהג: אילן שליט 
• ותק באגד: 41 שנים
• מצב משפחתי: נשוי+
• עובד בקווים: בינעירוניים ירושלים – אילת דרך ים המלח
  

השעה 06:15 בבוקר והנהג הירושלמי אילן שליט משלים הכנות אחרונות לקראת הנסיעה לאילת דרך ים-המלח בקו שרות 444. הקו הזה יוצא מהתחנה המרכזית בירושלים. מנהל הסניף קובי בן מרדכי מבטיח נסיעה שהיא חוויה עם הנהג הכי הכי בסניף - ומקיים.

אילן חבר בסניף התחנה המרכזית כבר 41 שנים. אחת ליומיים הוא נוהג בקו הדגל הארוך ביותר של הסניף, ואומר שהוא נהנה מכל רגע. לדבריו זה הכביש לאילת דרך ים המלח וגבולה המזרחי (עם ירדן) של המדינה הוא היפה ביותר בארץ...
אנחנו צועדים יחד לאוטובוס המרצדס החדש והמבריק שלו ולאחר הכנת האוטובוס לנסיעה, אילן ניגש לקופת הקהל בכדי לקבל את פירוט ההזמנות של הנוסעים לאילת מידי הקופאי וחוזר לאוטובוס שנכנס לרציף לקליטת הנוסעים. בדיוק בשעה 07:00 נסגרים אט אט תאי המטען המלאים מזוודות ותיקים והאוטובוס בקו 444 מפליג לדרכו.

החיים על כביש 90

כביש 90 הוא הכביש הארוך במדינת ישראל. הוא מתחיל במטולה שבצפון חוצה את המדינה לכל ארכה ומגיע עד אילת בדרום. התוואי שלו חולף על פני הכנרת, הים התיכון, וים המלח. קו 444 יוצא מירושלים ויורד את מורדות ההר לכיוון ים המלח ומסלולו עובר דרך בתי המלון בעין בוקק, מפעלי ים המלח הענקיים ודרומה לכיוון צומת סדום ומשם על כביש הערבה לאילת. הנסיעה היא ארוכה והנוסעים הם בעיקר חיילים, תיירים מחו"ל ועובדי בתי המלון בים המלח ובאילת. אילן מכיר את כל הנוסעים הקבועים בקו, מכיר את היישובים ובסיסי צה"ל השונים. את הידע והכרת האזור הוא חולק עם התיירים מחו"ל הגודשים את האוטובוס שלו. הוא נהג מקצועי, אחד שאוהב את ההגה ואוהב אדם - בדיוק המודל של נהג שאגד רוצה וצריך.

מיפן לישראל באהבה

כבר במעמד קליטת הנוסעים לאוטובוס ניתן להבחין שרוב הנוסעים הם תיירים והשפה השולטת היא אנגלית. חלק מהנוסעים מבקשים לשלם עבור כרטיס הנסיעה במטבע זר. אילן עושה הכל על כדי לסייע להם באדיבות ובמקצועיות. "הסבר פניך לתייר" זו לא עוד סיסמא עבור אילן הנהג אלא דרך חיים.

אני עובר בין הנוסעים באוטובוס המלא כדי לשמוע מפיהם על התרשמותם מהשרות של אגד ולא מופתע לגלות שרובם משבחים את השירות של אגד לאילת, גם בזכות האוטובוסים החדשים וגם בזכות אדיבות הנהגים.

בקידמת האוטובוס יושב זוג אמריקאים מבוגרים שזו לא הפעם הראשונה שלהם בישראל. הם מספרי לי שתמיד הם מטיילים עם האוטובוס הירוק של אגד. היום הם נוסעים מהמלון בירושלים למרחצאות עין גדי ויחזרו רק מחר. אני מתקדם באוטובוס ופוגש זוג יפנים צעירים ומתלהבים מהביקור זו הפעם הראשונה שלהם בארץ הקודש. הם בדרכם לצלילות באילת ואז מתכננים לעבור את הגבול לפטרה בירדן ולחזור לאחר שלושה ימים לתל אביב. לקחו לעצמם פסק זמן של שבועיים וחורשים את ה-MIDDLE EAST. "תמיד חלמנו לבקר בישראל" הם מספרים לי באנגלית במבטא יפני שקצת קשה להבינו "זן ארץ הקודש. ירושלים זו העיר הכי יפה בעולם, יותר אפילו מטוקיו", הם אומרים לי... אמרו אז אמרו. אני מסכים.

ואז קוראות לי שתי החברות הירושלמיות משכונת קריית יובל שעובדות בבתי המלון באילת ואומרות שאין על אגד ואילן שליט זה הנהג הכי, הכי בקו. מסתבר שהן מזמינות כרטיס נסיעה רק לאחר שבררו היטב שזו הנסיעה עם אילן. אין מה לומר, גאווה. הן נוסעות אחת לשבוע בקו 444 ואומרות שזו נסיעה שהיא חוויה. מכירות מלא אנשים והכי כייף זה להכיר תיירים. אנחנו עם אגד בכל הדרך מהצבא, האוניברסיטה ועכשיו העבודה הכיפית שלנו בבתי המלון באילת.

הן אפילו לקחו על עצמן להכיר לזוג היפנים את העיר והזמינו אותם לארוחה משותפת אצלם במלון. אוכל ישראלי אותנטי הבטיחו להם והיפנים מקלידים בנייד את מספר הטלפון של הבנות. גאווה ישראלית שכזו.

חום וכחול וירוק

אני חוזר חזרה לקדמת האוטובוס אל אילן הנהג ואומר לו שמאוד התרשמתי מהאווירה הרגועה והנעימה שבין הנוסעים למרות שכולם שונים זה מזה ומגיעים מעולמות אחרים. אילן אומר שזה בגלל הצבעים ואני לא מבין על מה הוא מדבר? "הצבעים שבדרך" הוא אומר לי. "החום של המדבר, הכחול של המים והצמחייה הירוקה שמתערבבים ומתחלפים זה עם זה לאורך כל הדרך. הם משלימים זה את זה ומרתקים את הנוסעים שלי מבעד לחלונות וזה משפיע. אני יוצא כל בוקר עם נוסעים גם בעמידה וזה בכלל לא מפריע ובכל יום שאני נוסע לאילת אני מתרגש מחדש ושם לב לפרטים חדשים בנוף שבדרך.

קו 444 הוא קו ייחודי ושונה משאר הקווים הרגילים. הוא מספק גם הפתעות פחות נעימות כמו למשל "להיתקע" בחורף בשטפונות הידועים על כביש 90 ולהמתין משך שעות עד שניתן להמשיך בנסיעה. לרבים זו חוויה שלט תשכח. לפעמים המשטרה מנחה אותנו לעשות עיקוף ענק דרך דימונה וערד ואז הכיף קצת יורד וזה הופך להיות קו חוצה ישראל, אבל עדיין אין כמו קו 444. הרים וים וטבע בראשיתי ונוסעים רגועים, אז מי צריך יותר" אומר אילן.

"רק אל תשכח לכתוב שידאגו באגד למערכת כריזה גם בשפה האנגלית באוטובוס שלי ואז הכל באמת יהיה מושלם", אומר אילן.  אז הנה כתבתי....

כתב וצילם: עידן יגודה