האנשים שלנו

---

אין ספק שהוא נהג האוטובוס בעל המראה המוזר ביותר שנראה אי פעם במדינת ישראל, ואולי לא רק בישראל. כשהוא לא ליד ההגה - לא תתפסו אותו אף פעם בלי תלבושת ססגונית בצבע אדום (גם התחתונים באותו צבע...). לצווארו שרשרות כבדות עם מדליונים ומטבעות ועל כל אחת מעשר אצבעותיו ענודות טבעות ענקיות. לראשו כובע בוקרים אדום- ולרגליו מגפי בוקרים מעור. ועל פניו נסוך חיוך כמעט תמידי. אם עדיין לא ניחשתם - ל"תופעה" המוזרה הזו קוראים ארזי גפן, והנוסעים בקו תל אביב אילת - במיוחד בקווי החצות מכירים אותו היטב. הוא "רק" 60 שנה נהג אגד ומרבית השנים הללו, הוא נוהג בקו אילת.

חסיד של התלבושת האחידה

פעם, לפני שהנהיגו באגד תלבושות אחידה לנהגים- זו היתה גם התלבושת הרישמית שלו כשישב ליד ההגה. אז ארזי עוד לא היה מכור לצבע האדום ואפשר היה לפגוש אותו מעת לעת גם בצבעים לוהטים אחרים- כולם באותו סטייל- ורוד, סגול, שחור, כתום ואחרים. כאשר נחתה הגזירה שנהגי אגד חייבים בתלבושת אחידה, ובחורף גם בעניבה- הוא ציית לפקודה, ואפילו לא התמרמר. להפך למרבה הפלא דווקא תמך. אז אם יזדמן לכם לנסוע אתו לא תתקשו לזהות אותו למרות התלבושות האחידה: אמנם תפגשו אותו לבוש בחולצה ומכנסיים של אגד- אבל ענוד בשרשרות ובטבעות, לרגליו תמיד יהיו מגפיים או מוקסינים ולראשו כובע הבוקרים האדום...

הוא מודה שהמראה שלון מפחיד לעיתים את הנוסעים, "אבל כשאנו מגיעים לאילת או לתל אביב- הנוסעים שלי לא רוצים לרדת מהאוטובוס. רבים מהם מבקשים להצטלם אתי. כי אצלי הנוסע הוא מעל לכל. אני מתייחס לנוסעים בכבוד הם אלה שמפרנסים אותנו, ואם אני מקבל הנחה במסעדה שבה עוצרים בדרך- אני מעביר אותה לטובת הנוסעים. הם הנכס הכי חשוב שלנו", אומר ארזי.

למה אני מתלבש ככה? זו שאלה לפסיכיאטר

כששואלים אותו מתי ואיך התחיל אצלו השיגעון הזה של ההופעה המוזרה. הוא משיב מיד לשאלה הראשונה: זמן קצר אחרי השחרור מהצבא. עד הצבא ובמהלך השרות הצבאי הייתי אדם רגיל ששמע לאבא ואמא גם בנושא הלבוש. אבל הוא מתקשה לענות מה הביא אותו להחלטה להראות מוזר ושונה. "כזה אני. זה משהו שהיה כנראה בתוכי. הרצון להראות שונה. זה לגמרי אמיתי אצלי. לא הצגה. אני חושב שאת התשובה לשאלה הזו – מה הביא אותי להחלטה להראות שונה- צריך להציג לפסיכיאטר. לי אין תשובה לכך".

את רוב הבדים והבגדים שלו- הוא קונה בפלורידה. את הווסטים (יש לו מעל 40) הוא תופר אצל תופרת מיוחדת באילת. כל התכשיטים שהוא עונד הם מלאכת יד של צורף קבוע בגבעתיים. בסך הכל יש לו 12 טבעות, כמעט 20 צמידים ו-17 שרשראות. את הכובעים שלו מכין עבורו כובען יהודי מואגס.

האם אתה ישן עם הטבעות והשרשרות - אנחנו שואלים.
עם השרשרות לא. עם הטבעות לפעמים. השרשרות כבדות מאוד. הם שוקלות מעל 3 ק"ג. באחרונה עשיתי קצת "דיאטה" וויתרתי על כמה שרשרות. בכל זאת הגיל... אבל גם מה שנשאר על הצוואר, לא היה מבייש אפילו את אסירי האינקוויציה שנכבלו בשרשרות...

ארזי גפן הוא דור שני באגד. בנו של חבר מסניף תל אביב- מרדכי וינוקור (מיטיה). "בנעורי לא חשבתי להצטרף לאגד. ראיתי את אבי חוזר מעבודה עיף ורצוץ עם כאבי גב- והחלטתי שזה לא בשבילי. כשהשתחררתי מצה"ל (שירת כמכונאי מטוסים) מיד התחלתי לעבוד במכרות תמנע. אבל לאחר מספר חודשים אבי אמר לי שעומדים לייקר את מחיר המניה של אגד ב-2,000 לירות ואם לא ננצל את ההזדמנות להצטרף עכשיו- יהיה קשה מאוד כספית לעשות זאת אחרי שהמנייה תתייקר. אז שמעתי בקול אבי- ואני מודה לו על כך. לקחתי הלוואה ובשנת 1957 רכשתי מנייה באגד. וכל היתר זה היסטוריה. אני כבר 60 שנה באגד, מת על נהיגת אוטובוס. נהיגה היא אהבתי השנייה.על אהבתי הראשונה- אני מעדיף לא לפרט כאן...

תמיד רציתי רק לנהוג. משרד מחליא אותי

כששואלים את ארזי אם לא היו לו שאיפות להתקדם בהיררכיה לתפקידי ניהול הוא ממהר להשיב: "תפקיד משרדי מחליא אותי. אני עובר ורואה את חברי שיושבים במשרדים ולא מבין איך הם מסוגלים לכך. זה כמו להיות כלוא. כשאני ליד ההגה אני מאושר ואני עושה לפחות 500 ק"מ ביום..."

וארזי מאוהב גם באילת. "מיד לאחר שהצטרפתי לאגד לסניף תל אביב רציתי לעבוד בקו אילת. אבל אז הציעו לי חברי לשבת בשקט כי אני חדש. אז שתקתי שנתיים ואז הצטרפתי לקבוצה של 14 נהגים שעבדו על קו אילת. גם כיום כפנסיונר- אני עובד בקו הזה, ואוהב בעיקר את קווי הלילה. אין כמו לנהוג בערבה בלילה כשהכל מסביב שקט ורגוע. אני גם לא מפעיל רדיו. כשנוסעים ניגשים אלי ומבקשים להפעיל את הרדיו אני מסביר להם שכנהג- אני חייב להיות קשוב לרעש המנוע והרדיו מפריע לי. הם מקבלים את ההסבר וחוזרים למקומם לחטוף תנופה- ואני ממשיך בשקט וברוגע".

באחרונה הוא מרגיש קצת מקופח ופגוע לקחו לו חלק מנסיעות קווי הלילה והעבירו אותן לנהגים צעירים יותר. "זה לא הוגן. פניתי למנהל הסניף- אבל זה לא עזר. כואב לי שלא מתחשבים בנו הוותיקים. אני מרגיש את הזלזול. אם יש בתחנה אוטובוס חדיש ואוטובוס ישן יותר- לי, שאני מדור הדינוזאורים, יתנו את הישן, ולנהגים צעירים שבקושי עובדים שנתיים- יתנו את האוטובוס החדש. זה יוצר תחושה כאילו לא רוצים אותנו יותר".

אבל אתה באמת כבר מבוגר. אולי הנהג המבוגר ביותר באגד. אז אולי באמת הגיע הזמן לפרוש? - אנחנו מנסים.
העיניים של ארזי נדלקות. הוא מביט בנו בזעם.. "אני רוצה למות כנהג אגד. כל מה שיש לי בחיים, ולא חסר לי כלום- זה מאגד....אז למה לפרוש? אני עובר בקורת רפואית בכל שנה- ואין בעיות. אני רשאי להמשיך ולנהוג באוטובוס. אני מכיר אמנם את האימרה "העולם שייך לצעירים". אבל זו מנטרה חסרת כיסוי. אני למשל החלטתי בגיל 50 שצריך שינוי בחיים. קמתי ועזבתי את הבית. השארתי לירדנה, מי שהיתה אשתי הכל- את הבית את המכונית את כל הרכוש. לקחתי אתי רק את הכובע והמגפיים ועברתי לגור עם אולי. כבר 30 שנה אנחנו ביחד וזו חגיגה. כאשר הגעתי עם ירדנה לבית המשפט לעגן את הסכם הגירושים והשופט ראה מה אני משאיר לה - הוא שאל אם באמת לכך התכוונתי. השבתי בחיוב והוא אמר לי: כל הכבוד לך". אז השבתי לו זה לא כבוד. קוראים לזה פרייאר. אבל כזה אני..."

אחרי שיצאתי לפנסיה ירדתי לגור באילת. אני מת על העיר הזאת. אולי ירדה אתי, אבל בשלב מסויים החליטה שחם לה מדי בעיר הדרומית וחזרה לביתה בגבעתיים. אז בכל נסיעה שלי מאילת לתל אביב - אנחנו יחד.

22 הכובעים האדומים מלאס ואגס

לחו"ל יצאתי בפעם הראשונה בגיל 50. מאז אולי ואני נוסעים כל שנה לארה"ב לפלורידה לבת של אולי וכדי... לרכוש לי כובע בוקרים אדום חדש בלאס וגאס.. יש לי כבר 22 כאלה. אז מי אמר שהעולם שייך לצעירים?
על החלטתו לפרוש לפנסיה בגיל 51 מספר ארזי: בדקתי ומצאתי שצברתי כבר זכויות פנסיה מלאות, ואני יכול לפרוש, לקבל פנסיה ולעבוד במקום אחר. פניתי לשלמה לוין שהיה אז יו"ר המזכירות והודעתי לו על רצוני לפרוש. זה היה בשנת 1988. הוא אישר את הבקשה ואני עברתי לעבוד בחברת "גת" כנהג ומדריך טיולים. "גת" היתה חברה בת של אגד. לצערי לאחר כ-3 שנים החברה הפסיקה לפעול ואז פניתי לשלמה לוין וביקשתי לחזור כנהג -גימלאי. שלמה שלח אותי לשמעון אור שהיה אז מנהל כח האדם באגד. הוא הבטיח לבדוק מול שלמה לוין- וחזר אלי עם תשובה שלילית של לוין. "שלמה לא רוצה שתחזור", אמר לי.

אחרי שקראתי בעתון ששלמה הודח מתפקיד היו"ר- פניתי שוב לשמעון אור ושאלתי אם עכשיו אוכל לחזור לעבוד כנהג באגד. שמעון השיב בחיוב- ומאז אני כאן. פגשתי פעם את שלמה בחדר האוכל, אחרי שכבר חזרתי לאגד. שאלתי אותו: "שלמה למה התנגדת להחזיר אותי לאגד? הרי היינו חברים"- ושלמה השיב לי "אין לי במילון מילה חברים"... אז את האימרה הזו אימצתי: גם לי אין במילון כמה מילים כמו למשל חברים, פרינציפים או כבוד. אני אמיתי, גם במראה וגם בתוכי.

אתה כבר 60 שנה באגד. אגד של היום אינה זו שהכרת לפני 60 שנה. אתה אוהב את השינוי הזה?
אני לא מקבל את הקלישאה שפעם באגד היה טוב יותר מאשר היום. אני למשל בקושי גמרתי אז את החודש ועכשיו אני חי טוב יותר. תלוי איך אתה חי. אגד חייבת להתאים את עצמה למציאות החדשה שנוצרה אם היא רוצה לשרוד. אם מנהיגנו לא הצליחו למנוע את תהליך ההפרטה- אין לנו ברירה אלא להתאים את עצמנו למציאות החדשה. הבכי לא יועיל...

יוסקה הררי, כשהיה יו"ר, החליט על תלבושת אחידה מחייבת לנהגים. איך קיבלת את ההחלטה?
אולי זה יפליא אתכם אבל ברכתי על ההחלטה. כששאלו אותי אז מה אעשה- אמרתי שאני אהיה הראשון שאכבד את ההחלטה והיא החלטה נכונה. כשאני נוהג אני לובש מעל לחולצה האדומה את המדים של אגד, ועונב גם עניבה. נכון שאיני מוותר על השרשרות והטבעות ועל המגפיים, ובטח שלא על הכובע האדום. אבל את המדים אני לובש בכבוד.

עד מתי אתה חושב להמשיך ולנהוג באוטובוס?
כל עוד יאפשרו לי. אני עובד עכשיו 4 ימים בשבוע מתוכם אני עושה פעמיים בשבוע קו חצות. אני אמנם לא אוהב את זה שהורידו לי חלק מקווי הלילה ובמקום זאת שיבצו אותי לקו פנימי באילת ולקו מאילת לתל אביב שעובר דרך ראשון ורחובות כך שבמקום לגמור את הקו תוך 4.5 שעות אני נתקע בפקקים ונוהג במשך 6.5 שעות, אבל זה מה שיש...

בכל שנותיך באגד נהגת בוודאי אוטובוסים רבים. איזה מהם הכי אהוב עליך ואיזה מהם אינך אוהב?
האוטובוס האהוב עלי ביותר הוא הסקניה הבינעירוני. זו היתה יצירת פאר. חבלך שאין עוד אוטובוסים כאלה. האוטובוס הבעייתי ביותר שבו נהגתי היה המרצדס ברמודה, הוא היה חייתי בביצועים אבל מאוד לא אמין ובעייתי. אגב נהגתי גם באוטובוס קומתיים שעבד בקווי אילת- גם הוא לא משהו שזכור לי לטוב...

מה אתה לובש היום?

"המכנסיים, החולצה, וכמעט כל הבגדים שלי מפלורידה. יש לנו שם משפחה, ואנחנו נוסעים די הרבה. אפשר למצוא שם בדים מבריקים וצבעוניים, פה אין כאלה. את הווסטים אני תופר אצל תופרת מיוחדת באילת, יש לי בערך 40. התכשיטים, אף אחד כמעט לא קנוי מוכן. יש לי צורף קבוע בגבעתיים, והגדולה שלו היא שיש לו סבלנות אלי. בסך הכל יש לי 12 טבעות, כמעט 20 צמידים ו-17 שרשראות. האוסף נראה אולי ג'אנקיאדה, אבל מסתתרים בתוכו דברים: למשל שתי טבעות שעשה מלך נפאל, שקיבלתי מחבר שנסע ללמד אותו צורפות. יש לי גם שיגעון של שעונים. יש לי שעון ראדו ששווה 10,000 שקל ומסתתר מתחת לתכשיטים. האבזם זה אקדח טוטו חמישה כדורים, ברישיון. זה הפטנט של האקדח, שיש לו אבזם כזה. הכובע מלאס וגאס. אנחנו נוסעים לשם הרבה. לא בגלל הימורים, יותר בגלל שזאת ארץ האשליות. גיליתי שם כובען יהודי, וכל שנה כשאני בא לשם הוא עושה לי כובע. לפי הכובעים אני יודע כמה פעמים הייתי. זה כובע מספר 9. דגם 'מונטנה'. הנעליים של נייק, מצאתי אותן בקניון באילת, ואת הקעקועים עשיתי בגיל 63. תמיד רציתי, אבל רק בגיל הזה זה פרץ החוצה".

אני מניחה שאתה מקבל הרבה תגובות
"אין לי נסיעה בלי עשרות צילומים, ואני אף פעם לא אומר לא, אבל אני כבר לא שם לב לאנשים שנדהמים. גם בווגאס אני לא יכול ללכת בלי שיצלמו אותי. יש לי תמונה עם חשפנית, שבדרך כלל משלמים לה 10 דולר כדי להצטלם, והיא ביקשה ממני להצטלם איתה. את מבינה, בארץ האשליות - אני האשליה. אבל אני אמיתי".

"לפני 20 שנה עזבתי את כל מה שהיה לי בחיים. לקחתי רק את הכובעים והמגפיים, והבגדים האדומים ויצרתי את עצמי מחדש. כנראה שבגלל חיי המאושרים פרץ הצבע" האבזם." זה אקדח טוטו חמישה כדורים, ברישיון. זה הפטנט של האקדח, שיש לו אבזם כזה.

כמה דברים על ארזי גפן שלא ידעתם

• במשך 4 שנים בין 1967-1971 התגורר עם משפחתו בקיבוץ ניר יצחק. הוא היה הראשון שהכניס טלוויזיה לקיבוץ וכולם היו באים אליו לראות טלוויזיה. "הייתי קונה גרעינים לחברים כדי שיהיה מה לפצח כשצפו בטלוויזיה".. הטלוויזיה שלי עודדה את המזכיר של הקיבוץ לקנות עוד מכשיר לחדר התרבות... היתה לו גם מקרנה- וכל ילדי הקיבוץ היו מגיעים בערבים לדשא ליד ביתו כדי לחזות בסרטים שהקרין עבורם.
• היה לו כלב בולדוג שנסע אתו בכל הנסיעות בקו תל אביב-עין גדי-סדום. אשתו לא היתה מוכנה להכניס את הכלב הביתה. באוטובוס הכלב היה נכנס מתחת למושב הנהג ומנמנם במשך כל הנסיעה. לימים החליפו לו את האוטובוס ולכלב לא היה מקום. ארזי עזב את הקו הזה ועבר לקו אילת תל אביב- כדי לקבל אוטובוס אחר שבו יהיה מקום לכלב.
• ועדיין בעניני כלבים: היה לו כלב קטן מסוג שיצ'ו שנהג לשבת על הדש בורד בכל נסיעותיו.
• כשעבד ב"גת" והסיע תיירים - היה לו אינצידנט לא נעים: אחת התיירות שראתה אותו נבהלה ממראהו וחששה לעלות לאוטובוס. שיכנעו אותה שהוא בסדר. כשהקבוצה עזבה את הארץ היא ביקשה להצטלם אתו, לקחה את כתובתו - ושלחה לו טבעת מזהב משובצת ביהלום שענודה עד היום על אחת מאצבעותיו.
• יש לו שתי מכוניות: מיני מיינור (אני אוהב מכוניות קטנות, קודם היתה לי פיאט 500) שנמצאת אתו באילת, עם מדבקות של נמר וקרוקודילים. בנוסף יש לו מיניואן ישן - מיצובישי L300 וקטנוע קימקו עם סירה שאותה עיצב עבורו בני בייקר.
• "לא אהבתי להסיע תיירים. אני אוהב את קווי החצות: אני איש של לילה. הכל שקט ורגוע". ואם אתם נוסעים אתו בקו הזה בחצות: תשכחו מרדיו. הוא לא מפעיל אותו בנימוק שעליו להקשיב לקול המנוע...
• בין השרשרות שהוא עונד יש אחת שבה משובץ מטבע מתקופת אלכנסדר מוקדון אותה קיבל מתייר יפני שנסע אתו.
• הבית שלו ניראה כמו מוזיאון מכל מקום נשקפים אל המתבונן פריטי אספנות שונים. כל הבית עטוף בצבעוניות תוססת,
  

מאת בני ברק ועידן יגודה